גליון טו

גליון טו

קיץ תשס"ד 2004

עורכים: קובי אברבנאל, יורם ניסנוביץ', שמואל קליין

gil15

 

מתוך הגליון:

 

אבישר הר שפי

 

*

כי יש כ"ב אותיות שמהן הוָלד נוצר

ויש שהן של רוח

ויש שהן של גוף

ויש צֵרופין שלהן

שהם של קול

וגוף שהוא שכבות

שהוא סליל גנטי מתאבך

ויש של רגל

ויש של יד

וגוף שהוא נהר

ויש כשאת מקֻפּלת כפנקס

שהן כתב סתרים

שהן רזים בך

 

וכשהיית

 

תנודת אצבעך הזעירה

ונתת בנו סימנים

וצרפת בנו רקמת

אבאמא שהיא רקמה של רקפות

שהיא כתֹנת פסים

ובאור רפה של בֹקר

רקמנו בך

שמות

 

שמואל קליין. מתוך דברים שנישאו באירוע לרגל זכיית משיב הרוח בפרס ליצירה יהודית ע"ש יעקב אגרסט הי"ד,

מטעם האגף לתרבות תורנית במשרד החינוך. ירושלים, תשרי התשס"ד:

 

על הרוח והמשיב בה[1]

 

'משיב הרוח' מקבל את הפרס ליצירה בתרבות היהודית בשבוע בו התחלנו בהזכרת גבורות גשמים ובהכרזת "משיב הרוח ומוריד הגשם". בכתב העת הזה, ברעיון ובמימושו, יש הרבה מן הרוח ומעט מן הגשם.

לפני תשע שנים צמח הרעיון שנבע מבית מדרשו של הרואה הגדול, הרב אברהם יצחק הכהן קוק. וכך כותב הרב באורות הקודש: "כל דיבור פותח הוא צינור בנשמה", ובהמשך: "השתיקה נתבעת היא בעומק הנשמה".[2]

'משיב הרוח' קם לא מפני שידענו דבר, אלא מפני שלא ידענו ולא יכלנו לדממה.

מאז דוד המלך ושירתו "שקדתי ואהיה כציפור בודד על גג", ועד לרבי יהודה הלוי ומשוררי ספרד, היתה השירה שיח האמונה. ומי שכתבו את נימי הדורות והלבבות היהודיים היו המושכים בעט עלי חרוז ומשקל.

וכך גם בדורות אחרונים:

מאצ"ג, משורר הזעם והגאולה, שכתב, כמה יפה –

 

סְתָו. יְהוּדִים יוֹצְאִים אֶל הַחוֹפִים

דֶּרֶךְ שַׁעֲרֵי דְמָעוֹת מִמּוֹלָדוֹת;

וּבְבָתֵי כְנֵסִיּוֹת לוֹהֵט יְגוֹנָם

בַּחַלּוֹנוֹת.[3]

 

ועד זלדה, האם הגדולה, בתפילתה –

 

אַב הָרַחֲמִים

אַל תִּתֵּן לִי לִנְפֹּל

מֵחֲמַת הָעַצְבוּת

וְשָׁמַיִם שֶׁלְּךָ

אַל תִּקַּח מִמֶּנִּי.[4]

 

אבות רבים ל'משיב הרוח', לשירה היהודית-ישראלית כפי שקראנו עלינו שֵם, לשירת האמונה השלמה:

בהם יוסף צבי רימון, המשורר האמוני הראשון בעת החדשה, שכתב –

 

עַל תַּלְתַּלֵּי נַעֲרָה בּוֹעֵר הָאֱלֹהִים

וְלֹא יֵבוֹשׁ.[5]

 

יונדב קפלון ו'שירת הכתר האפור' שלו, בה ביקש –

 

- - טִיסָה שֶׁכָּזֹאת

שֶׁתְּפַלַּח אֶת מַנְגָּנוֹנֵי הַהֲגַנָּה הַדּוֹסִיִּים

וְתִנְחַת כְּמוֹ זֶרַע בּוֹעֵר

אֶל חוֹף הַגַּעְגּוּעִים הַצּוֹרְבִים

שֶׁבְּאֵזוֹר יְרוּשָׁלַיִם.[6]

 

טניה הדר, בעדינותה המזוקקת ב'ארצות החיים' שלה –

 

שְׁמֹר עָלַי, כְּאִישׁוֹן בַּת-עַיִן,

עַל חַיַּי הָרוֹעֲדִים,

אֶצְבַּע, צַוָּאר, פֶּרֶק-יָד [7]

 

אבות ישורון הפליא לרכז את עוצמת השיר והגעגוע אל הבלתי נתפס, במילותיו המהדהדות בי ימים רבים וארוכים מאז נרקם 'משיב הרוח' ועד היום –

 

כָּל הַנְּהָרֹת

הֹלְכִים אֶל

הַיָּם וְהַיָּם

אֵינוֹ מָלֵא

 

כִּי כָּל

הַנְּהָרֹת חֹזְרִים

אֶל הַנְּהָרֹת.

תַּאֲמִינֻ לִי.

 

זֶה סֹד

גֵּאֻת וְשֵׁפֶל.

זֶה סֹד

תֹּרַת הַגַּעְגֻּעִים.[8]

 

בלימוד תורת הגעגועים הזו אנו ב'משיב הרוח' עסוקים בעשור האחרון.

 

כשהקמנו את 'משיב הרוח' – נחום פצ'ניק, יורם ניסינוביץ' ואנוכי – באנו עם יומרות גדולות וקטנות גם יחד. גדולות – שכן שמֵנו קראנו כשם משיב הרוח, מלך המלכים; וקטנות – שכן ביקשנו לשים את השירה במרכז ולא את המשוררים.

רצינו לסלול דרך מגבעות שומרון והרי בנימין אל חופי תל אביב.

אמרנו לפתוח צוהר בבית המדרש לבת השיר,

ולמשוררים להכין שם סטנדר, שיהיה.

 

הציבור הצעיר ה'דתי לאומי' עובר זעזועים ומהפכים בנפשו הרכה.

לפני עשור היה 'משיב הרוח' ממחוללי המערבולות בתהומות נשמתו. היום נפרצה החומה והצעירים – במקום לשוטט בסביבות הישיבה על סְפר המדבר – ברחו להודו, וגם משחזרו ניטשטשו הגבולות.

המוסיקה, הקולנוע, הטלביזיה ושאר דרכי היצירה והאומנות, פתחו פתחים בנפש הנעה ונדה ואינה יודעת אנה פניה מועדות.

כיום 'משיב הרוח' הוא רק אחד מן הצינורות המהווים תצפית להתבוננות בנתיב שבו ניבט דור המדבר של התרבות היהודית ישראלית – אותם שנולדו לתחושה של שדה בוּר ביצירה המודרנית הקרובה ללבם ולסביבתם הנפשית.

 

זה הזמן והמקום להודות לכל מי שאפשרו את המסע המרתק הזה. לכתפיים הצרות שנושאות אותנו: לאפרת כהן על מסירותה הרבה; לנעמה שקד שמפיחה חיים באותיות; לאליעז כהן על שפע הרעיונות; ליורם ניסינוביץ', משורר רגיש ונפלא שלא נואש וממשיך בהתמדה לשורר עמנו; לשור ענתבי ולאבישר הר-שפי שהצטרפו זה מכבר ומוסיפים מעינם היצירתית לטפח את העולל הרך ההולך ומתגבש.

תודה לאנשים הטובים אשר במשרד החינוך ובראשם מיכה ינון, ולאלו שבמפעל הפיס ובעיריית ירושלים; לכל מי שנותן יד למשיב הרוח לומר דבר הנשמע. כבר מזמן לא זכתה השירה הישראלית לייחול ולעניין רב כזה של אנשים צעירים הכמהים לשירי ציון.

אני מבקש לסיים את הדברים בשיר 'משגב לדך' של יורם ניסינוביץ', שיר שחתם את הגליון הראשון של משיב הרוח וראוי לו.

 

מִשְׂגָּב לַדָּךְ

 

הִדְלַקְתִּי הַנֵּרוֹת

בַּקְבּוּק הַיַּיִן עַל הַשֻּׁלְחָן, מֻנָּח,

גַּם סָלַט הָאֲבוֹקָדוֹ מְתֻבָּל לִימוֹן.

אֲנִי הוֹלֵךְ אֶל הַתְּפִלָּה –

נִגּוּנֶיהָ וְקוֹלָהּ

גּוֹזְמִים וְרָדִים בְּשַׁעֲרֵי

מִשְׂגָּב לַדָּךְ.

אַחַר-כָּךְ הַמַּלְאָכִים, הַזְּמִירוֹת שֶׁלִּי,

הַשֻּׁלְחָן הַנָּמוּךְ



[1] מתוך דברים שנישאו באירוע לרגל זכיית משיב הרוח בפרס ליצירה יהודית ע"ש יעקב אגרסט הי"ד, מטעם האגף לתרבות תורנית במשרד החינוך. ירושלים, תשרי התשס"ד.

[2] אורות הקודש, חלק ג, דרך הקודש, רפ"א; שם, רע"ד.

[3] אורי צבי גרינברג – כל כתביו, א (אנקראון על קֹטב העצבון), 'בשער', עמ' 110-109.

[4] שירי זלדה (הלא הר הלא אש), 'השתתפות בצער', עמ' 155.

[5] ???

[6] הכתר האפור, עמ' 31.

[7] בארצות החיים, 'שמור עלי', עמ' 66.

[8] אבות ישורון – כל שיריו, ד (אדון מנוחה), 'כל הנהרֹת', עמ' 9.

לרכישת הגליון

pic4_1

logo

"משיב הרוח", לתרבות יהודית ישראלית ע"ר
 
במה איכותית לשירה עברית.
בין פעילויות העמותה- הוצאת כתב העת, אירועים ספרותיים, פסטיבל ימי אהבה לשירה,
מזמור -כיתת השירה וסדנאות כתיבה נוספות.

פעילות העמותה נתמכת על ידי משרד התרבות והספורט ועיריית ירושלים

מספר עמותה 580353597