טעימת שיר


קְרִיעָה


כָּל קְרִיעָה שֶׁבָּעוֹלָם לֹא תְּשִׁיבֶנָּה.

בַּחֲלוֹם הַלַּיְלָה, נָמָה אִמָּא, שׁוֹקְטִים כְּאֵבֶיהָ.

שָׁקֵט אֲנִי בְּחַדְרִי.

אֵין בִּי הֲגַנָּה אֵלֶיהָ וְאֵין יָדֶיהָ מְגַנְּנוֹת אוֹתִי.

הַלֶבֶּן וְהַסֻּכָּר כָּלִים.


הַקּוֹל נֶחְבָּא

נֶחְפַּר הַבּוֹר.

בְּצִיצִיּוֹת רֹאשִׁי מַנְהִיג עַצְמִי,

בְּחֶסְרוֹן הַלֵּב מַשְׁבִּיר אֶתְכֶם

מְתַחְלֵף כְּאֵבִי

בִּהְיוֹתִי לָכֶם.


אָנָּא

אֶהֱבוּנִי, אָחוּנִי.

 

שרה סגל-כץ

גליון כט מזמור


גליון כט

מזמור

קיץ תשס"ט 2009

עורכים: אליעז כהן, רות קרא-איוונוב קניאל

29

צוהר תעשה לתיבה

 

"צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה וְאֶל אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְמַעְלָה

וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים

תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּעֲשֶׂהָ"

(בראשית ו, טז)

 

צוהר הוא חלון. פתח, מוצא. לפעמים השירה ראשיתה בסדק צר, בטפטוף מעמקים של אותיות המצטרפות למילים, נאחזות במשמעות, קורמות עור וגידים, הופכות לוולד.

ההתעקשות על הפתח: כל אות ופתחיה שלה, בצִדה או בראשה, בתחתיתה או בקִדמתה. כל אות נגלפת ונגזרת כדרכה. ממקום הצער והצרה מתגבשת צורתה הבראשיתית. "בְּקָרְאִי עֲנֵנִי / אֱלֹהֵי צִדְקִי / בַּצָּר הִרְחַבְתָּ לִּי / חָנֵּנִי וּשְׁמַע תְּפִלָּתִי".[1] בצר הרחבת לי: האוויר הננשם ברווחים שבין האותיות, הבל ואד עולים מהצוהר, החלל הפנוי מבטיח שאפשר להתחיל שוב, שאפשר לשהות על הפתח.

הצרה הופכת לצֹהר, התיבה – למילה. כמו שאמר הבעל-שם-טוב, אנו מצווים להאיר את המילים, לפתוח בהן פתחים, כדי שיהיו התיבות שלנו "מצהירות", כלומר מזהירות, מאירות. והוסיף ואמר: "כי יש בכל אות ואות עולמות, נשמות ואלוהות".[2]

ואזי, אם לוקחים את המילים ברצינות ומוכנים למסור את נפשנו עליהן, התיבה מתחילה לשוט.

הצוהר הופך לחלון ולמרגלית צבעונית המאירה את הדרך, מבטיחה קץ למבול. פעמים, במהלך המסע, נראה הפתח כמעט סתום. פעמים אחרות האותיות מציפות והופכות למבול-של-אש המאיים להטביע ולהשיב את העולם לתוהו, לבלבל סדרי אל"ף-בי"ת, להתחיל הכל מהסוף להתחלה.

"כל אומן, כאשר מדבר, באומנותו מדבר" אומר הזוהר.[3] ואילו המשורר הופך למשורר, כשהוא יכול לשְׁרות במילותיו. לבוא אל התיבה. כשהדבר הנכתב מתחיל להשתרשר, להעמיק שורשים ולהצמיח תולדות. לשמור על רצף נשימה חי. כשהשורות מתברכות ונדבקות זו לזו, כשהן מצליחות להינצל מהמבול הפנימי והחיצוני, שוב ושוב לבנות תיבות עמידות וחזקות, מדויקות ומתוקנות, אך גם גמישות דַיין לעבור בנהרות המפותלים ביותר – השפה והמציאות, הצער והעונג, הרגש והגוף, מבחני האמת והזמן. תיבה שאין בה חלל ואין לה תהודה, לא תחזיק מעמד.

 

מסע הכתיבה של קבוצת 'מזמור' השנה לא היה נראה כמו מבול. חברי הקבוצה ידעו לאצור את הסערות העזות שבתוכם, להניב אל הדפים והמפגשים פירות מובחרים, מתנות ביכורים. אנו זכינו לצַפות ולִצפות בכל חודש בהרחבת הפתחים. בניצוצי הצוהר, השתברויות האור. תיבות שהפכו לבתים. ראינו והתפעמנו מהעבודה השקטה, האישית והמשותפת, מהצמיחה האיטית, מהסתרת הרעשים והכאב של הפיגומים.

כל אחד ואחת בדרכה הייחודית, העלו מתוך התיבות מילים ומשפטים, ושמרו על פתחי האותיות. כל אחד ואחת בתוך מבולו, שהוא גם מקור החיוּת הקדומה, שבלעדיו אי אפשר להיפתח לשירה: עשיתם צוהר לתיבה.

הקשיבו, הטפטוף עודנו נמשך.

כחוט של חסד מחבר בין דיבורים של שפע למלמולי תינוקות, בין התרסות אדומות לכותנות כתומות דקות. השנַיים, וביניהם תמיד השלישי הבלתי נמנע, בסליחה פשוטה של אלול ובין הכרובים, מבואנוס איירס ועד ברלין השקופה למחצה. ולאקורד הסיום, בשיעור ראשון שהוא תמיד גם אחרון, עולה האור, במקום שבו הממטרות בלילה חגות ורועדות, במקום שבו הדבוֹרים מכסות עיניים, יודעות לעשות מן הדמעות דבש.

וכמו שכתבתם: "מצוי ונדיר נדיר" (עמ' 15).

 

תודה על שנה משמעותית, על מסע עדין ומעמיק במים רבים.

תודה ליונתן אופק שעבודותיו חורזות את הגליון, מצרפות תיבה לתיבה, אות לאות, הד להד. הלוואי ונזכה כמו סירותיו השטות זו לצד זו, חוברות אשה אל רעותה, מקרינות מתוך ים הנחושת המזהירה את התיבות, שיוכלו גם מילותינו להפוך לסירות הצלה.

ותודה לנעמה שקד, על הליווי המסור ועל התגין והכתרים המעטרים כל בית ומילה.

 

אליעז ורות

 


סדר השירים

 

שי הובר

[הימים שעשינו כאן]

[החלב יישפך הלילה]

האם הניצבת

[אליו שהלך]

[שם תה גדל]

[מלאים עד גדותינו]

 

שרה סגל-כץ

קריעה

כתפוח

פתיחה

אוצר סמוי

ערב שבת עם בוא שנת אלפיים בדיוק

ערגה

 

ידידיה זומר

אחורי בית הכנסת

נשוֹת

[כמעט שוקד להשתנות]

[אנא]

אכפת לי מעצמי

 

דינה מסתאי (פון-שוורצה)

מקום

ברלין

קריעה

פרדריקה

אני

 

עמיחי חסון

דיבור של שפע

לא רחוק מנהר הסיין

מקלו של סבי

מסורת

בעמדך אגב השביל

 

ענב חודדי

[על חום אופטימלי]

[כתונת בד דקה]

[שלך. רוח מרחפת]

[את הבגד הכתום]

[מעט חומר ותנועה]

[עטיפות יפות]

 

מחווה לדליה רביקוביץ

חסי ורהפטיג

[בין אלפי מילים מכובסות]

שרה סגל-כץ

כל זה

צחי כהן

תהום אל תהום יקרא

תמונות מחיי משפחה (מחזור שירים)

מתוך: In Camera (מחזור ביוגרפיות)

 

עדי שרון

[עייפה]

רבקה

[שני שירי רחל]

אבי נולד (מחזור שירים)

 

חסי ורהפטיג

אלול

דווקא כשאור

מסכות נוסכות בי שינויים

[כל החושים שלי]

 

דנה פולבר דוניץ

[באה אלי אישה אדומה]

[יש שנשפכת על נייר]

[אעשה לי אלוהים אחרים]

[כשאת באה אלי]

[ירדנו אל גנך]

[גופי עוטף שק]

 

אלי פיטקובסקי

[ארד אליכם נוצצת כגשם]

מפעלי טהרה

[ורוח נושב חי]

שחרית / מנחה / ערבית

[הבטן שלי שמו אליהו]

[אתה מכיר כבר כלבים]

[עכשיו הדבורים מכסות]

 

יונתן אופק, פיסול בפח נחושת

יציקות ברונזה



[1] תהלים ד, ב

[2] אגרת הקודש, בתוך יעקב יוסף מפולנאה, בן פורת יוסף (קארעץ תקמ"א, ירושלים תשל"א), עמ' 254‑256. תודה לרחל אליאור על הפניה זו.

[3] "כל אומנא כד מליל, באומנותיה מליל", זוהר ח"ב קז ע"א.

לרכישת הגליון

pic4_1

logo

"משיב הרוח", לתרבות יהודית ישראלית ע"ר
 
במה איכותית לשירה עברית.
בין פעילויות העמותה- הוצאת כתב העת, אירועים ספרותיים, פסטיבל ימי אהבה לשירה,
מזמור -כיתת השירה וסדנאות כתיבה נוספות.

פעילות העמותה נתמכת על ידי משרד התרבות והספורט ועיריית ירושלים

מספר עמותה 580353597