בלון / נדיה עדינה רוז

סוֹפֶרֶת שִׁבְעָה, שְׁלוֹשִׁים,
נוֹחֶתֶת בְּמוֹסְקְבָה.
דָּג מָלוּחַ!
הָעִיר קוֹפֵאת בִּמְקוֹמָהּ
דְּבוּקָה לַעֲבָרִי כְּמוֹ סֻכָּרִיָּה לַחֵךְ.
הַבַּיִת שֶׁהָיָה בֵּיתִי
תֵּבַת נְגִינָה
עִם סֶרֶט חַלּוֹנוֹת מְנֻקָּבִים
מִתְנַגֵּן בְּלִי לְהַבְחִין
בֵּין סוֹף לְהַתְחָלָה.
גַּם הַשְּׁכֵנָה לֹא מַבְחִינָה,
מוֹשֶׁכֶת בְּחוּט אֶת שֵׁם אֲחוֹתִי
– הַבָּלוֹן הַמִּתְעוֹפֵף לַשָּׁמַיִם –
שׁוֹאֶלֶת:
מַה שְּׁלוֹמָהּ?
יָדַי
– מְחוֹגֵי הַגּוּף הַלֹּא-מְכֻוָּנִים –
קוֹלְעוֹת אֶת הַחַיִּים וְהַמֵּתִים
לְצַמָּה אַחַת:
הַכֹּל בְּסֵדֶר.
(מתוך גיליון קדישירה)