הקופסא / מיה טבת דיין

אִשָּׁה שֶׁאֵין לָהּ בַּת
נִגֶּשֶׁת לְבַת שֶׁאֵין לָהּ אִמָּא.
וְלָאִשָּׁה יֵשׁ קוּפְסָא בַּיָּד.
וְהִיא שׁוֹאֶלֶת אוֹתִי: "מַה
מִּדַּת הַנַּעֲלַיִם שֶׁלָּךְ?"

בַּקּוּפְסָא נַעֲלַיִם שֶׁהִשְׁאִירָה בִּתָּהּ.
הִיא אוֹמֶרֶת: ״לֹא חֲבָל?
חֲדָשׁוֹת לְגַמְרֵי״
אֲבָל רוֹאִים מִיָּד שֶׁהֵן לֹא

בִּשְׁבִילָהּ הֵן חֲדָשׁוֹת.
בִּתָּהּ יְכוֹלָה הָיְתָה לְהַמְשִׁיךְ לָלֶכֶת
בָּהֶן עוֹד וְעוֹד אֲבָל

אֲנִי לֹא רוֹצָה בָּהֶן.
וְהִיא מַמְשִׁיכָה לְהִסְתּוֹבֵב בְּמִגְרַשׁ
חֲנָיָה בְּעִיר קָנָדִית קְטַנָּה, מְחַפֶּשֶׂת
אֶת הָרֶגֶל הַמַּתְאִימָה
בֵּין מְכוֹנִיּוֹת שֶׁהָיוּ פַּעַם

כִּרְכָּרוֹת. כְּלָבִים שֶׁהָיוּ פַּעַם
סוּסִים. יְלָדִים שֶׁהָיוּ
פָּרָשִׁים

צָהֳרַיִם שֶׁהָיוּ פַּעַם
נֶשֶׁף