חסד / רונה ברנס

חֶסֶד, אָמַרְתִּי.
וְסַפְסַל הָעֵץ הִתְקַלֵּף
תַּחַת שֶׁמֶשׁ הָאָבָק שֶׁל 
חֲצִי הַמִּדְבָּר.

מֵעֶבְרוֹ הַשֵּׁנִי כְּבָר עָמְדָה
עִיר הַחֹמֶר הַוְּרֻדָּה
שֶׁהַחוֹל שִׁמֵּשׁ לָהּ 
מָגֵן.

חֶסֶד, אָמַרְתִּי.
וְאַבְנֵי הַמִּרְצֶפֶת
שֶׁסָּלְלוּ אֶת דַּרְכֵי הָאָדָם
בַּמִּשְׁעוֹל הַמְּסֻתָּת
הֶחֱלִיקוּ כְּהֶרֶף.

גַּם
עֵץ הָאֹרֶן הִשִּׁיל מְעִילוֹ
בְּגִזְרֵי קְלָפִים-קְלָפִים.

וְאַדְמַת הַמְּעַט שֶׁהִקִּיפָה 
כְּכֶרֶם אֶת אַבְנֵי הַשָּׂפָה
קָפְחָה כֹּה תַּחַת נוֹצַת עוֹרְבָנִי
שֶׁהִכְסִיפָה כְּאוֹר הַיָּרֵחַ.

(מתוך גיליון נ״ז – שירת מקור)