* / ניבה גולדברג 

הֲרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ פּוֹשֶׁטֶת מִצְנֶפֶת אוֹר?
אֵינִי נִרְדֶּמֶת הַלַּיְלָה.
הַמִּטָּה שֶׁלִּי שׁוֹקַעַת וְאֵין מִי שֶׁיַּעֲצֹר.
אֲנִי שָׁרָה הַלַּיְלָה,
וְתֵבַת הַתְּהוּדָה שֶׁל הָעוֹלָם
אֵינָהּ עוֹנָה.
אֲנִי קוֹשֶׁרֶת אֶת מִצְנֶפֶת הָאוֹר בְּעַמּוּד הַשַּׁחַר,
וּמוֹשֶׁכֶת כְּרֶשֶׁת פַּרְפָּרִים.
אֲנִי רוֹאָה כּוֹכָבִים מֵתִים
עוֹבְרִים לְיַד חַיִּים
כְּיֶלֶד שֶׁמֵּזִיז יָדוֹ מוּל מְנוֹרָה
הֲשָׁמַעְתָּ, בְּלַיְלָה סָמִיךְ שֶׁכָּזֶה
אֶת צְלָלִית הַתַּן שֶׁלּוֹ בּוֹכָה?

(מתוך גיליון נ״ח – ׳וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי׳)