שלוש שנים למותך / מיה טבת דיין

שָׁלֹשׁ שָׁנִים לְמוֹתֵךְ אֲנִי
יוֹשֶׁבֶת מוּל הַחַלּוֹן הַגָּדוֹל וּמִתְבּוֹנֶנֶת
בַּצִּפֳּרִים הָאוֹכְלוֹת מִכְּלִי
שֶׁתָּלִינוּ עֲבוּרָן עַל הָעֵץ.
אֲנִי נוֹהֶגֶת בְּאוֹטוֹ רָחָב מִמִּדּוֹתַי וְשִׁלְטֵי הַכְּבִישׁ
בִּשְׂפַת אִמָּהוֹת אֲחֵרוֹת, וְהָרַמְזוֹרִים צְהֻבִּים
וּמִתְנַדְנְדִים מֵעַל חוּטִים, וְאֵין רוּחַ
וְאֵין שְׁאָר רוּחַ.
אֲנִי מְסוֹבֶבֶת מַפְתֵּחַ בְּחוֹר הַמַּנְעוּל שֶׁל
בַּיִת שֶׁנִּבְנָה בְּיָדַיִם זָרוֹת, עֲבוּר
אֲנָשִׁים שֶׁאֵינָם אֲנַחְנוּ בִּזְמַנִּים
שֶׁקָּדְמוּ גַּם לִי וְגַם לָךְ.
אֲנִי יוֹדַעַת לוֹמַר בְּאַנְגְּלִית אַרְבָּעָה סוּגִים שׁוֹנִים שֶׁל
חִטָּה וְלִבְחֹר לֶחֶם בְּמַאֲפִיָּה שֶׁאֵין בָּהּ דָּבָר
מֵהָאֲדָמָה שֶׁבָּהּ אַתְּ קְבוּרָה, שֶׁבָּהּ
הוֹלַדְתְּ אוֹתִי. לָמַדְתִּי אֶת
תְּנוּדוֹתָיו שֶׁל חֹרֶף אַחֵר,
שׁוֹנֶה מֵהַחֹרֶף שֶׁבֵּין זְרוֹעוֹתָיו
עָבַרְתְּ מִגּוּפֵךְ, וּלְאָן הָלַכְתְּ, לְאָן הָלַכְתִּי?
לְאָן הָלַכְתְּ? 
אִלּוּ נִפְגַּשְׁנוּ הַיּוֹם בָּרְחוֹב הָיִית שׁוֹאֶלֶת,
זֹאת אַתְּ? וְאוּלַי,
רַק אוּלַי
לֹא הָיִיתִי יוֹדַעַת מַה לַּעֲנוֹת.
(מתוך גיליון קדישירה)