לוגו כתב העת משיב הרוח לשירה יהודית ישראלית
עטיפה - מזמור יט

גיליון פ"ו – מזמור י"ט

 25.00 55.00

להקשיב לקול העובר בעולם,
לדובב את הסוד

משורר תהילים במזמור י״ט כתב את הבלתי ייאמן:

הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵ־ל   וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ

יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר   וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה דָּעַת

אֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים   בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם

ההתבוננות במוכּר־לכאורה מאפשרת לנו לשמוע את הבריאה מדובבת את עצמה. כאילו השמים מספרים על עצמם, והלילה מדבר עם היום. כל זה קורה בלא קול, בלא אומר ודברים.

כמו כל משורר טוב מלמד אותנו דוד המלך אמת חשובה על נס הולדת השיר: המבט והקשב לסובב אותנו מאפשרים גילוי של סוד.

פעמים רבות אנו נשאלים: איך אפשר ללמד לכתוב שירה, מה זו “כיתת שירה“?

ובאמת אין לשאלות הללו תשובה פשוטה אחת. אבל מתוך מזמור י“ט, כמו ממזמורים רבים אחרים בתהילים, אנחנו יכולים להתחיל לסגל לעצמנו את הערוץ הזה. שירה היא דברים רבים, אבל אולי, בראש ובראשונה, שירה היא קול נסתר.

ארבעה־עשר כותבות וכותבים מכל גוני הקשת הישראלית, בני כמה דורות, התאספו ובאו למזמור י“ט שלנו, המחזור ה־19 לכיתת השירה של משיב הרוח. בראשית תשפ“ב היתה עדיין בעולם, כבדה ומעיקה, שמיכת מגפת הקורונה שהמשיכה להדאיג וגם להפיל חללים. ובמהלך השנה, בעת האביב, פרצה מלחמה מבעיתה במזרח אירופה וגם המצב בארץ היה מדמם ומתוח.

שמונת מפגשי הכתיבה, הקריאה, הלימוד וההשראה שלנו, כל אחד על פני יום שלם, בירושלים, היו כהתכנסות כמעט עובּרית למול כל אלה; אבל תוך קשב דק ועירני גם למה שקורה בחוץ. ניסינו להעניק כלים וסודות להיות פקוחים אל עצמנו ואל העולם, ובאופן מיוחד אלו לאלו, בתוך הכיתה. ההפריה ההדדית שנוצרה למן הרגעים הראשונים ממלאת אותנו, מנחי הכיתה, בפליאה ובהכרת הטוב. ההתמסרות והקשב המיוחד שראינו והרעוּת שהתגבשה לאורך השנה היו שיעור חשוב גם עבורנו. מתלמידינו ומתלמידותינו – יותר מכולם.

יחד קיווינו והתפללנו, כמו במזמור י“ט בתהילים שליווה אותנו, שהשירה החדשה שתיכתב ותיערך תזכה להיות כפי שמשבח דוד את תורת ה' ומצוותיו:

 

תּוֹרַת ה׳ תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ   עֵדוּת ה׳ נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי

פִּקּוּדֵי ה׳ יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב   מִצְוַת ה׳ בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם

יִרְאַת ה׳ טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד   מִשְׁפְּטֵי ה׳ אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו

הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב   וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים

שירה יכולה להיות מזור וגאולה, משמחת ומלאת צדק, ולפעמים־לפעמים, אם זוכים, אפילו “טהורה“, אפילו “עומדת לעד“. אבל לשירה נדרשים גם עבודה רבה, עמל ויגיעה, רצינות ואחריות, ברירת טוב מרע, עיקר מִטפל, זהירות ושמירה. ולכן גם יש להתפלל עליה:

גַּם עַבְדְּךָ נִזְהָר בָּהֶם   בְּשָׁמְרָם עֵקֶב רָב

שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין   מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי

גַּם מִזֵּדִים חֲשֹׂךְ עַבְדֶּךָ, אַל יִמְשְׁלוּ בִי   אָז אֵיתָם

וְנִקֵּיתִי מִפֶּשַׁע רָב

עכשיו, כשחלק מפירות הכיתה ערוכים ומונחים לפנינו, אנחנו יכולים לקוות ולהמשיך לייחל, גם כלפי השירות הבאות שבוודאי עוד נזכה להן מן הבוגרות והבוגרים של מזמור י“ט:

יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ

ה' צוּרִי וְגֹאֲלִי

בַּכֹּל ואליעז

ערב ראש השנה תשפ“ג

 

סדר השירים:

שכבות / רתם קס

סוקולוב 85 / רתם קס

חריקות / רתם קס

דם תפוזים / רתם קס

עשבים / רתם קס

 

כעת חיה / שמחה רודיק

מאזניים / שמחה רודיק

[השמש סוחבת שעה אחר שעה] / שמחה רודיק

שירה / שמחה רודיק

אולי גם אתה / שמחה רודיק

אטלנטיס / שמחה רודיק

אלול / שמחה רודיק

 

אלהים לא עונה כי / אוריאל לביא

לא להיות / נוח לו שלא / אוריאל לביא

בגילופין / אוריאל לביא

 

מאוחר / גיטי פיין

המלאך / גיטי פיין

עפעוף / גיטי פיין

אנליזה / גיטי פיין

הימים / גיטי פיין

 

[בערבים, לפעמים, אני יושבת] / ליטל מור

שוחחנו שנים באותו הערב / ליטל מור

ניסיון להבין משהו / ליטל מור

 

לחלות פנֵי חלל / רני שרייר

חיים על פני הצעקה / רני שרייר

בקרבֵּנו / רני שרייר

אקסיומה / רני שרייר

[כשחולצה יורדת מקולב]  / רני שרייר

 

שיחה עם שולמית אפפל – "פחות מאמת אין טעם לכתוב"

 

עץ הגַעת / הנץ דורפמן

ארעא / הנץ דורפמן

כרֵת / הנץ דורפמן

עקירה / הנץ דורפמן

אחת מתוך אחת / הנץ דורפמן

בפאתי רמאללה / הנץ דורפמן

 

הכסא / מכי חכם נאמן

מחרוזת שירים מבית הספר / מכי חכם נאמן

[תינוק נולד לבני] / מכי חכם נאמן

[כשהוא כבר גדול ויש לו] / מכי חכם נאמן

[בגינה זעירה מסתתר סוד] / מכי חכם נאמן

 

מקצה המסדרון / מוטי מושקט

בדיקה גופנית / מוטי מושקט

שימור כאבים / מוטי מושקט

חסידות / מוטי מושקט

פרקינסון / מוטי מושקט

ביקור / מוטי מושקט

 

תחנונים / תמר מאיר

[כשהסוכה שלך נפלה] / תמר מאיר

[לילה ללילה מחווה דעתו] / תמר מאיר

כיתה ז / תמר מאיר

לפעמים אדם משליך עצמו לבור  / תמר מאיר

 

שיר ערש / ישראל ורמן

מצעד המתים / ישראל ורמן

בית / ישראל ורמן

נפל / ישראל ורמן

סיפורי סבתא / ישראל ורמן

 

[ושמעתי כובד רגלי המתרחקות] / טוהר דוד

דהיות / טוהר דוד

מחול / טוהר דוד

צעיפים / טוהר דוד

אילת השחר / טוהר דוד

 

עת להיגמר / נדב בן פזי

חריש וקציר עלוּמים / נדב בן פזי

[אני רוצה להוסיף על אבותי] / נדב בן פזי

[רק שאריות מהעיניים שלך] / נדב בן פזי

וכו' / נדב בן פזי

 

בקשה לפני היציאה לכתיבה / הדר ארציאל

ימי בראשית / הדר ארציאל

אם כל חי / הדר ארציאל

שחרית / הדר ארציאל

אתה / הדר ארציאל

יותר מגב עלה נושר / הדר ארציאל

שירי הגיליון: 

שכבות / רתם קס

שְׁכָבוֹת נִבְנוֹת בִּי

וְגַם הַסְּוֵדֶר וְהַצָּעִיף

לֹא יַעַצְרוּ

אֶת הָרוּחַ מִלַּחְדֹּר.

בַּהַתְחָלָה בּוֹר.

אַחַר כָּךְ אֲדָמָה,

חָצָץ, בֵּטוֹן, פְּרָחִים,

מוֹתְךָ נִבְנֶה בְּנַפְשִׁי.

וַאֲנִי מְמַהֶרֶת לַעֲשׂוֹת לוֹ מָקוֹם,

מְבַקֶּשֶׁת מִמֶּנּוּ

לְהִשְׁתַּלֵּט עָלֶיךָ,

לַעֲקֹר אוֹתְךָ מִמֶּנִּי.

לַעֲצֹר אֶת יָדִי הַמּוּשֶׁטֶת

הָרוּחַ נִכְנֶסֶת בַּחֲרִיצִים,

שְׁכָבוֹת נִבְנוֹת בְּנַפְשִׁי.

 

סוקולוב 85 / רתם קס

לאבא שלי, אמיר

זכר אהוב לברכה

בְּיָמִים שֶׁמּוֹתְךָ מְהַדְהֵד אֵלַי מֵרַחֲשֵׁי

הַיְקוּם כֻּלּוֹ

אֲנִי מַזְכִּירָה לְעַצְמִי

שֶׁהָלַכְתָּ בָּרְחוֹבוֹת הָאֵלֶּה.

פַּעַם נִסִּיתָ לְהַרְאוֹת לִי

“כָּאן גַּרְנוּ“,

אִם הָיִיתִי מַקְשִׁיבָה

אוּלַי הָיִיתִי רוֹאָה

עַכְשָׁו אֲנִי יוֹשֶׁבֶת עַל סַפְסָל

מוּל הָעֵץ הַגָּדוֹל

מְחַפֶּשֶׂת חָזָק אִם נִשְׁאַר כָּאן

מַשֶּׁהוּ מִמְּךָ.

הָרוּחַ

הֵד שֶׁל הַצְּחוֹק שֶׁלְּךָ

סִפַּרְתָּ לִי אֵיךְ אֶחְיֶה בִּלְעָדֶיךָ?

אֲנִי מְקַלֶּלֶת אֶת חֻקֵּי הַפִיזִיקָה

אֶת תּוֹרַת הַיַּחֲסוּת הַפְּרָטִית שֶׁלִּי

שֶׁקּוֹרַעַת אוֹתִי בֵּין זְמַן וּמֶרְחָב,

שֶׁבִּגְלָלָהּ אֲנַחְנוּ הוֹלְכִים בְּאוֹתָם הָרְחוֹבוֹת

וְהַכֹּל מַקְבִּיל בֵּינֵינוּ.

 

חריקות / רתם קס

הַדֶּלֶת חוֹרֶקֶת כְּשֶׁהָעוֹלָם נִמְצָא

בְּדַרְכּוֹ לְהִתְגַּלּוֹת אֵלַי.

אֲנִי מְנַסָּה לִמְצֹא בַּחֲרִיקוֹת מוּזִיקָה,

סֻלָּמוֹת עוֹלִים וְיוֹרְדִים

נִשְׁמָעִים רַק בִּי.

עַל שֻׁלְחַן הַבַּיִת

נוּרִיּוֹת צְהֻבּוֹת בְּכַד יָרֹק,

אֵינִי בַּבַּיִת וְאַתָּה

אֵינְךָ מַשְׁגִּיחַ בָּהֶן

(גַּם מֵהַמֶּרְחָק הֵן אוֹחֲזוֹת אוֹתִי,

שׁוֹתְלוֹת בִּי שִׁבְרֵי שָׂדוֹת)

הַדֶּלֶת חוֹרֶקֶת כְּשֶׁהָעוֹלָם

נִמְצָא בְּדַרְכּוֹ אֵלַי

נוּרִיּוֹת צְהֻבּוֹת, פּוֹמֵלָה מְקֻלֶּפֶת,

מְעִיל זָרוּק עַל הַכֻּרְסָא

רַק אַתָּה בַּבַּיִת.

גַּם מִמֶּרְחָק אַתָּה בּוֹרֵא בִּי עוֹלָם.

 

דם תפוזים / רתם קס                                                               

לעומר

אַתָּה גּוֹרֵם לִי לְגַלּוֹת

אֵיךְ הָלַכְתִּי לְאִבּוּד בַּפַּרְדֵּס,

טוֹבַעַת בְּדַם תַּפּוּזִים

וְהַכֹּל שׂוֹרֵף לִי.

מַזְכִּיר לִי

יֵשׁ בִּי פְּלָחִים־פְּלָחִים

שֶׁהַזְּמַן גָּרַם לִי לָתֵת לְךָ

בְּלִי שֶׁתִּצְטָרֵךְ לְבַקֵּשׁ.

כְּמוֹ בְּכָל בֹּקֶר אַתָּה מַחֲזִיק

אוֹתִי בְּיָדֶיךָ

אֲנִי מְגַלָּה שֶׁאֲנִי בְּשֵׁלָה

וְשֶׁהַקִּלּוּף לֹא שׂוֹרֵף לְךָ.

 

עשבים / רתם קס                                                                   

א

לַיְלָה לַיְלָה

אֲנִי חוֹלֶמֶת יְלָדִים.

תַּלְתַּלִּים מְדַגְדְּגִים לִי אֶת הָרֶחֶם

בַּבֹּקֶר אֲנִי זוֹכֶרֶת צְחוֹק.

הֶאֱמַנְתִּי לְרֶגַע שֶׁתֵּדְעוּ

תִּינוֹקוֹת שֶׁשָּׁכַחְתִּי

מִסְתַּכְּלִים עָלַי. הֵם בָּאוֹטוֹ,

בַּמִּקְלַחַת, בָּאָרוֹן.

אַף פַּעַם אֵין לִי בִּשְׁבִילָם שָׁד

אוֹ בַּקְבּוּק אוֹ שְׂמִיכָה.

לַיְלָה בְּלַיְלָה אֲנִי חוֹלֶמֶת יְלָדִים.

בֹּקֶר בֹּקֶר מִתְחַנֶּנֶת אֲלֵיהֶם

אַל תָּבוֹאוּ.

חַכּוּ שֶׁאֲבַקֵּשׁ.

ב

מְעַט אֶפְשָׁר לִנְשֹׁם.

טְבִיעוֹת רַגְלַיִם רְטֻבּוֹת

יְלַכְלְכוּ בַּיִת שֶׁל אִשָּׁה אַחֶרֶת.

בְּנִבְטֵי עֲשָׂבִים שֶׁנִּדְמִים פֶּרֶא

רוֹאָה אֶת שֶׁאֵינִי יוֹדַעַת

הַאִם נִזְרְעוּ?

כָּל הַפְּקָעוֹת בָּעֲרוּגָה

נִרְאוֹת לִי צִבְעוֹנִי, הַבְטָחָה גְּדוֹלָה.

בַּפִּנָּה הַיְבֵשָׁה

הַגֶּשֶׁם לֹא מָחָה

כִּתְמֵי טִיחַ לָבָן

מֵהַפִּלְפֵּל הָאָדֹם

וְהַוֶּרֶד הַמְאֻבָּק מְדֻבְלָל מֵאֶמֶשׁ.

גַּם אֲנִי אֵינִי נִרְטֶבֶת.

אוּלַי עוֹד גֶּשֶׁם אֶחָד

ג

דָּם זוֹרֵם מִמֶּנִּי

רִירִי וְסָמִיךְ וְכֵהֶה, חֲסַר תֹּכֶן

רְווּי הַחְמָצָה.

אֲנִי רוֹצָה לִטְבֹּעַ בּוֹ

עִם הַתִּינוֹקוֹת שֶׁלֹּא הָרִיתִי

וְלֹא יָלַדְתִּי

שֶׁלֹּא יִשָּׁאֲרוּ לְבַד

לְהָצִיף אֶת הָעִיר כֻּלָּהּ

בְּדָם.

שֶׁכָּל חֹדֶשׁ תִּדְרְכוּ

בִּשְׁלוּלִיּוֹת יְלָדִים שֶׁאֵינָם

שֶׁתִּצְטָרְכוּ לְקַרְצֵף אַתֶּם

אֶת הַדְּבִיקוּת מֵהַיְרֵכַיִם,

שֶׁתִּשְׁמְעוּ שֶׁאֲנִי מְסָרֶבֶת לִהְיוֹת אִמָּא

וּמְסָרֶבֶת לִהְיוֹת טְמֵאָה.

כעת חיה / שמחה רודיק                                                          

לְהַקִּיף אֶת אִי הַוַּדָּאוּת בִּתְפִלָּה

מִכָּל הַכִּוּוּנִים,

עַד שֶׁיִּפְּלוּ הַחוֹמוֹת מֵאֲלֵיהֶן

לְהִתְנַפֵּץ אֶל סִפּוֹ בְּאַלְפֵי נְתָזִים וְקֶצֶף

עַד יִשְׁחֲקוּ הַמַּיִם אֶת אַבְנֵי הַחוֹמוֹת

כְּבֶחָלָל לְרַחֵף, בְּלִי תְּלוּת

בַּמְּאוֹרוֹת הַגְּדוֹלִים עָבָר וְעָתִיד,

כַּעֲלֵי כּוֹתֶרֶת לְהִתָּלֵשׁ מִגִּבְעוֹלִים אֵיתָנִים

לִהְיוֹת לֹא לִהְיוֹת לִהְיוֹת לֹא

לִהְיוֹת רֶחֶם לַתְּנוּעוֹת הַמַּבְשִׁילוֹת, לַזְּמַן הַמִּתְהַוֶּה

לְכָל תָּאֵי הַתִּקְוָה הַמִּתְרַבִּים

לְדַם הָאַכְזָבוֹת הַנִּגָּר בְּדָפְנוֹת הַגּוּף

מִכָּל הַיְדִיעוֹת, לְהַשְׁאִיר אֶת זוֹ בִּלְבַד –

 

מאזניים / שמחה רודיק                                                           

עַל כַּפּוֹת מֹאזְנַיִם תְּלוּיִים יֵשׁ וְאֵין

בֶּחָלָל וּבוֹ כֹּחַ כְּבִידָה מְשֻׁנֶּה;

אֲנִי מְמַלֵּאת יָדַי מִבִּרְכוֹתֶיךָ

מְמַהֶרֶת לְהַפְקִידָן בְּכַף הַיֵּשׁ,

אַךְ כָּל כֹּבֶד מִשְׁקָלוֹ

וְעָשְׁרוֹ הָעוֹלֶה עַל גְּדוֹתָיו

לֹא מִשְׁתַּוִּים לְחוּט שַׂעֲרָה דַּקִּיק

שֶׁל הָאֵין הַכָּבֵד מִנְּשֹׂא

 

קוֹל הַצּוֹרֵר הָעַתִּיק מְרַחֵף מֵעָלַי,

בּוֹקֵעַ מִתּוֹכִי:

וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שָׁוֶה לִי

כָּל זֶה אֵינֶנּוּ

בִּקַּשְׁתָּ שֶׁאֶמְחֶה אוֹתוֹ כָּלִיל, אֲבָל

עוֹד נוֹתָר בִּי זִכְרוֹ

הַבֵּט, הִנֵּה אֲנִי מוֹחָה –

מַפְגִּינָה בִּשְׁלָטִים זוֹהֲרִים אֶל מוּל מִשְׁכָּנוֹ

צוֹעֶקֶת עַד צְרִידוּת,

עַד לְחִישָׁה:

שָׁוֶה עַד מְאֹד

שָׁוֶה

עַד

מְאֹד

 

[השמש סוחבת שעה אחר שעה] / שמחה רודיק

הַשֶּׁמֶשׁ סוֹחֶבֶת שָׁעָה אַחַר שָׁעָה,

סוֹפֶרֶת דַּקּוֹת עַד לְסוֹף הַמִּשְׁמֶרֶת

כְּמֵהָה לְהַנִּיחַ רֹאשׁ

עַל כְּתֵפוֹ הַקְּרִירָה שֶׁל הַלַּיְלָה.

חֹרֶף מְסָרֵב לִהְיוֹת רַק צִפִּיָּה לָאָבִיב.

הוּא מַדְלִיק אֶת אוֹרוֹ הַמַּבְרִיק וְקוֹלוֹ הָרוֹעֵם

מוֹשֵׁךְ בְּשִׂמְלוֹתֵינוּ,

כְּמוֹ יֶלֶד הַמְבַקֵּשׁ לְהִשָּׁמַע

סִמְטָאוֹת הוֹמוֹת אַשְׁפָּה וּבִנְיָנִים מְפֻיָּחִים

הֵן צַעֲקַת בַּת הַקּוֹל שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם:

לֹא רַק זָהָב וּנְחֹשֶׁת וְאוֹר

הַיָּד הַכּוֹתֶבֶת מְנַצַּחַת עַל מְלֶאכֶת הָאֵיבָרִים:

עַל מַחֲשֶׁבֶת הָרֹאשׁ

עַל מַבְּטֵי הָעַיִן

עַל פְּעִימוֹת הַלֵּב

שירה / שמחה רודיק                                                              

הָיִית רַכָּה כָּל כָּךְ. אֶצְבְּעוֹתַי שֶׁלִּי

לָפְתוּ אֶת אַמָּתֵךְ הַזְּעִירָה.

אֶל מוּל הָאוֹר, מְסֻנְוָרוֹת,

עֵינַיִךְ נִפְקְחוּ לְאַט

וּבְכִי חֲרִישִׁי, וְדֹפֶק לֵב

קַיָּם

קַיָּם.

וּכְבָר הִגִּיעָה עֵת מִילָה.

כָּל עַצְמוֹתַי הָיוּ מְפַרְפְּרוֹת

נֹכַח לִבֵּךְ הַשָּׁבִיר.

בְּאַבְנֵי צֹר מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה

הֵסַרְתִּי עָרְלָתֵךְ

יָדַעְתִּי: לֹא אוּכַל לִמְנֹעַ הַכְּאֵב.

עַתָּה הַבְּרִית עוֹטֶפֶת שְׁתֵּינוּ

קֶשֶׁר דָּם.

עַתָּה לֹא רַק קַיֶּמֶת

כְּבָר שֵׁם לָךְ בָּעוֹלָם.

 

אולי גם אתה / שמחה רודיק                                                        

אוּלַי גַּם אַתָּה מִזְדַּקֵּן לִפְעָמִים.

רָאִיתִי שְׁקִיעַת שֶׁמֶשׁ שֶׁעָיְפָה מִשְּׁנוֹת אוֹר,

וּפְתָקִים מַצְהִיבִים בְּסִדְקֵי אֲבָנִים

שֶׁעָלָה בָּהֶן טַחַב

אוּלַי גַּם אַתָּה מִתְחָרֵט לִפְעָמִים;

גּוֹנֵי קַשְׁתְּךָ דְּהוּיִים אֶל מוּל

אֹדֶם הַדָּם,

מַגֵּפָה מְסוֹבֶבֶת עוֹלָם

וְאָדָם

מִתְחַבֵּא מִפָּנֶיךָ

אוּלַי יֵשׁ וְגַם אַתָּה מִתְרַגֵּשׁ

מִמַּעֲשֵׂי יָדֶיךָ הַטּוֹבְעִים

בְּיֹפִי

אוּלַי בֹּקֶר וָעֶרֶב גַּם קוֹלְךָ מְיַחֵל

לְכַף יָד חַמָּה מְכַסָּה עַל עֵינַיִם

לְהַבְטִיחַ

שֶׁעוֹדוֹ נִשְׁמָע

 

אטלנטיס / שמחה רודיק                                                          

בעקבות השיר "אטלנטיס", ישראל בר־כוכב

קִרְיַת מֹשֶׁה הָיְתָה עוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב

וּמִחוּץ לָהּ לֹא שָׁכְנוּ הַרְבֵּה (מִלְּבַד הָרַע וְהַמְכֹעָר).

דַּרְכֵי הַהַגָּעָה:

מֶרְחַק נְגִיעָה מֵהַתַּחֲנָה הַמֶּרְכָּזִית, מֶרְחַק הֲלִיכָה מֵהַכֹּתֶל, מֶרְחָק

אֵינְסוֹפִי מִתֵּל אָבִיב.

‘מֶרְכַּז הָרַב' הָיְתָה אֶבֶן הַשְּׁתִיָּה

רֵיחוֹת מַאֲפִיַּת אַנְגֶּ'ל הוּפְצוּ בְּכָל הָעוֹלָם כְּמוֹ

קְטֹרֶת הַמִּקְדָּשׁ

וְאַבָּא וְאִמָּא קָנוּ שָׁם לַחְמָנִיּוֹת טְרִיּוֹת מִדֵּי עֶרֶב,

בַּאֲדִיקוּת שֶׁל דָּתִיֵּי הַמָּקוֹם

עַל הַבַּרְזִלִּים לְיַד הַקִּיּוֹסְקִים שֶׁל מֵדִיצִ'י בַּכִּכָּר

יָשְׁבוּ הַפּוּשְׁטָקִים וּפִצְּחוּ גַּרְעִינִים בְּשַׁבָּת,

בַּשְּׂדֵרָה לְיָדָם בְּנֵי עֲקִיבָא וַאֲרִיאֵל כְּמוֹ שְׁנֵי

מַקְבִּילִים שֶׁלְּעוֹלָם לֹא יִפָּגְשׁוּ.

שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם סָפַגְנוּ עֲרָכִים כִּבְדֵי מִשְׁקָל

וְעֵינֵינוּ הַבּוֹרְקוֹת לֹא הֵסֵבּוּ מַבָּט אֶל הַבָּנִים

שֶׁחַיִץ שָׁקוּף הִפְרִיד בֵּינֵינוּ וּבֵינָם.

תְּמוּנוֹת הַמַּחֲזוֹר בְּבֵית הַסֵּפֶר נֹעַם בָּנוֹת

הָיוּ אַרְכִיּוֹן לְאֵבוֹלוּצְיַת כִּסּוּיֵי הָרֹאשׁ,

וּבַתְּמוּנוֹת הָיִיתִי מוֹנָה אֶת אַחְיוֹתַי וְאִמִּי: אַחַת וְאַחַת, אַחַת וּשְׁתַּיִם,

אַחַת וְשָׁלֹשׁ

 

אַחַת שְׁתַּיִם שָׁלֹשׁ

גֻּיַּר לְ“הוֹשִׁיעָה אֶת עַמֶּךָ“

(בְּלִי לִפְגֹּשׁ מַמָּשׁ אֶת הָעָם, רַק לִרְצוֹת לְהוֹשִׁיעוֹ)

הָיָה זֶה אֵזוֹר גִּדּוּל לְזָנִים נִכְחָדִים –

הַתֹּם, הָאִידֵאָל וּמְסִירוּת הַנֶּפֶשׁ,

וּמִי שֶׁהֶחֱלִיף חֲמָמָה לְטוֹבַת גּ'וּנְגֶל

לֹא מֻבְטָח לוֹ שֶׁיִּמְצָאֵם עוֹד.

בְּקִרְיַת מֹשֶׁה לֵית אֲתָר פָּנוּי מֵאֱלֹהִים

וּבְכָל זֹאת הוּא מַצְלִיחַ לִפְעָמִים לְהִתְחַמֵּק,

כִּי כַּמָּה כְּבָר יָכוֹל

אֱלֹהִים כָּזֶה גָּדוֹל

לְהִדָּחֵס לְתוֹךְ גַּרְבַּיִם עַד הַבֶּרֶךְ

קִרְיַת מֹשֶׁה הִיא הַבּוֹר מִמֶּנּוּ שָׁתִיתִי

וְאֵלָיו אֲנִי זוֹרֶקֶת מִדֵּי פַּעַם אֲבָנִים,

מְנַסָּה

עַל פִּי הַהֵד

לִלְמֹד אֶת

הַמֶּרְחָק.

 

אלול / שמחה רודיק                                                                

כְּבָר עֶשְׂרִים וְשֶׁבַע שָׁנָה, יַחַד.

מוֹנָה סִימָנִים שֶׁהוֹתִיר בִּי חִבּוּקְךָ:

הַקֶּרַע הַנִּצְחִי

בֵּין מֶרְחֲבֵי חֹפֶשׁ וְחֹם בִּלְתִּי מֻגְבָּלִים,

וּבֵין קְרִירוּת סְתָו

וּנְעִילַת שַׁעַר

תְּנוּעַת הַיָּד הַמֻּרְגֶּלֶת לְהַכּוֹת עַל לֵב,

מֹאזְנֵי מִשְׁפָּט שׁוֹקְלוֹת: חַיֶּבֶת זוֹכָה חַיֶּבֶת

וּפַחַד דִּינִים צוֹעֲקִים

אָ שַׁ מְ תְּ

הַיּוֹם כְּבָר מוּכָנָה

לְחַפֵּשׂ גַּם בְּךָ סִימָנַי:

שִׂמְלוֹת חַג מְצַפּוֹת נִרְגָּשׁוֹת בָּאָרוֹן,

דָּגִים שֶׁבַּיָּם מְבַקְּשִׁים לִנְשֹׁם,

עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל

נוֹטֵף דְּבַשׁ

אלהים לא עונה כי / אוריאל לביא                                                 

א

בְּמִסְבְּאַת הַמַּלְאָכִים הַשּׁוֹכֶנֶת

בְּפַאֲתֵי גַּן עֵדֶן עַל יַד אַרְמוֹן שְׁלֹמֹה,

בִּשְׂדֵרַת מֶלֶךְ עֶלְיוֹן פִּנַּת אֶבְיוֹן

אֱלֹהִים מְרַקֵּד שִׁכּוֹר כְּלוֹט עִם מַלְאָכִיּוֹת צְעִירוֹת.

הוּא חָזַר בִּשְׁאֵלָה. פָּסַק לְהַאֲמִין

בְּעַצְמוֹ, בְּעַמּוֹ, בְּעוֹלָמוֹ.

כָּעֵת הוּא בְּסַדְנָא לְהַעֲצָמָה עַצְמִית

בְּתֵל אָבִיב שֶׁל מַעְלָה

וְיָדוֹ לֹא מָשָׁה מִן הַשֵּׁכָר כְּבָר שְׁתֵּי יְמָמוֹת

– 2000 שָׁנָה בִּשְׁנוֹת אָדָם (חַיַּת הַמַּחְמָד שֶׁנָּטַשׁ) –

מַשְׁבֵּר גִּיל הָאֵינְסוֹף.

נֶעבֶּעךְ, נִתְפַּלֵּל עָלָיו בְּתוֹךְ שְׁאַר חוֹלֵי יִשְׂרָאֵל

לִפְנֵי שֶׁיָּטוּס לְהֹדּוּ שֶׁל מַעְלָה

לְהִשְׁתַּטֵּחַ עַל קִבְרֵי אֵלִים אֲחֵרִים.

שֵׁם לִרְפוּאָה: אֱלֹהִים בֶּן אָדָם.

ב

גּוּף וּדְמוּת גּוּף הָאֵל

הֻכְנְסוּ לְטִפּוּל נִמְרָץ

מְחַטְּטִים עָמֹק בִּפְצָעָיו

 

וְנוֹזְלֵי כּוֹכָבִים וּמַלְאָכִים

נִשְׁפָּכִים בְּעֵינֵי הָאָדָם.

מַכּוֹת הַחַשְׁמַל אֵינָן מְזַעְזְעוֹת אֶת רוּחוֹ.

פִּגְרֵי גּוּפוֹת עַמּוֹ אֵינָן מְנִיעוֹת אֶת גּוּפוֹ.

וְאָז מַכָּה הַהֲבָנָה

כִּי נִפְטַר עִם שְׂרֵפַת בֵּיתוֹ

כְּבָר לִפְנֵי אַלְפַּיִם שָׁנָה.

“מְדֻבָּר בְּהִתְאַבְּדוּת“

מְרַנְּנוֹת אֵלַי אֻמּוֹת הָעוֹלָם –

“רָצַח, שָׂרַף וְקָפַץ עִם פִּרְחֵי

כֹּהֲנָיו.“

בְּאִזְמֵל גּוּפוֹ בֻּתַּר לִשְׁנֵים עָשָׂר

נְתָחִים, וְנִשְׁלַח בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל

כִּי שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ נוֹתְרֵי הַפְּלֵטָה

רַק בָּכֶם תָּלוּי הַדָּבָר.

ג

הָאֵל בָּרָא אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ.

מָה הוּא רַחוּם אַף אַתָּה רַחוּם

מָה הוּא בּוֹדֵד אַף אַתָּה בּוֹדֵד.

מָה תְּפִלּוֹתָיו אֶל הָאָדָם אֵינָן נַעֲנוֹת

כָּךְ הֵן תְּפִלּוֹתֵינוּ אֵלָיו.

ד

כָּל הַתְּשׁוּבוֹת נְכוֹנוֹת

 

לא להיות / נוח לו שלא / אוריאל לביא                                      

הָנַח לָהֶם כִּי יִתְקַבְּצוּ בְּךָ.

הַאֲמֵן כִּי יָשׁוּבוּ בַּשֵּׁנִית

הָאוֹבְדִים מֵאֶרֶץ הַשָּׂפָה

וְהַנִּדָּחִים מֵאֶרֶץ הַלַּהַג.

הַמְשׁוֹטְטִים וְהַתּוֹעִים

לְלֹא תַּנְחוּמִין בְּסִפְרוּת הַסֵּבֶל.

יִצְטוֹפְפוּ בְּחֵיקְךָ לְעֵת לַיִל

וּתְהֵא לְפֶצַע פָּתוּחַ עֲבוּר אוֹתִיּוֹת

עֲזוּבוֹת שֶׁאֵין לָהֶן כְּלָל מִלִּים.

בְּמִקְוֵה הַדְּיוֹ תַּטְבִּילֵם בְּאֵימָה

וְשָׂפָה חֲדָשָׁה תַּפְצִיעַ בִּשְׁמֵי הַיָּגוֹן

מְנַעֶרֶת טִפּוֹת קִפָּאוֹן וּמְשַׁנֶּנֶת גַּעְגּוּעִים.

נִיבִים וְתָגִים יְפַרְפְּרוּ בִּגְוִילֵי הָעוֹלָם

וּמְשׁוֹרְרִים אִלְּמִים יְדוֹבְבוּ בְּקוֹל.

וַאֲנִי, אֲנִי אֲהַלֵּךְ עַל קְצֵה מִלּוֹת הַשִּׁגָּעוֹן

אֲשַׁכְשֵׁךְ רַגְלַיִם בַּלָּבָן

אֶאֱחֹז בַּשּׁוּרוֹת

וְאֶקְפֹּץ.

 

בגילופין / אוריאל לביא                                                          

כְּשֶׁאַנְשֵׁי הָעוֹלָם יְשֵׁנִים בֶּאֱמוּנָה שֶׁנִּשְׁמָתָם תַּחֲזֹר בַּעֲלִיַּת הַחַמָּה,

נִשְׁמוֹת הָאָדָם עוֹזְבוֹת עַל קְצוֹת אֶצְבְּעוֹתֵיהֶן וּמְשׁוֹטְטוֹת בַּבְּרִיאָה.

עוֹזְבוֹת לְחֻפְשָׁה קְצָרָה אֶת גּוּפָן הַנִּרְקָב וּמְרַכְלוֹת עַל טִפְּשׁוּת הַתְּמוּתָה

וְעַל רַוָּקוּת הַשְּׁכִינָה. נְשָׁמוֹת פִּרְאִיּוֹת וְשׁוֹבָבוֹת בּוֹרְחוֹת מִגּוּפָן הַיָּשָׁן

וְנִכְנָסוֹת לֶחָדָשׁ. הֵן לֹא מְקַבְּלוֹת אֶת הַמּוֹנוֹגַמְיָה שֶׁנִּקְבְּעָה לָהֶן בִּכְפִיָּה

בִּבְרִיאַת הָעוֹלָם וּמוֹחוֹת נֶגֶד הַגְּזֵרָה שֶׁמַּצְרִיכָה לְחַכּוֹת עַד מֵאָה וְעֶשְׂרִים

עַד הַגּוּף הַבָּא. וְכָךְ הֵן מְדַלְּגוֹת בֵּין בָּשָׂר לְבָשָׂר וְחוֹזְרוֹת לְגוּפָן הַנּוֹשָׁן

וּמְאַכְסְנוֹת שָׁם אֶת זִכְרוֹנוֹת הַמַּסָּע. וּכְשֶׁבֵּיתָן הַנִּשְׁכָּח מִתְעוֹרֵר, מִלִּים

וּמִשְׁפָּטִים מִתְרוֹצְצִים וּמְרַקְּדִים בִּשְׂפָתָיו, בְּרִיּוֹת שׁוֹנוֹת וּמְשֻׁנּוֹת

מִתְגַּלְגְּלוֹת וּמְשַׂחֲקוֹת בִּבְלִי דַּעַת בְּגַפָּיו, וְנֶהְפָּךְ לִיצִיר כִּלְאַיִם עֲשׂוּי

קְרָעִים קְרָעִים מִמְּקֻבָּלִים הָעוֹסְקִים בְּצִמְצוּמִים וּרְקִיעִים, מִכּוֹפְרִים

הַזּוֹעֲקִים בַּשּׁוּק שֶׁהָרְגוּ אֶת אֱלֹהִים, מִמַּשְׂכִּילִים חוֹקְרִים אֲשֶׁר כָּל דָּבָר

מֻסְכָּם שׁוֹבְרִים, וּמִפּוֹסְקִים הַשּׁוֹקְעִים בְּשׁוּ“ת הַגְּאוֹנִים.

בְּשִׁגְעוֹנוֹ אוֹחֵז בְּכַפּוֹת יְדֵי אִישֻׁיּוֹתָיו וְאָץ לְרַקֵּד אִתָּן בְּחוּצוֹת הָעִיר

כְּשֶׁזּוֹעֲקִים הֵם יַחְדָּו שֶׁבַע פְּעָמִים “אֲנִי הוּא הָאֱלֹהִים“

וּלְאַחַר מִכֵּן שֶׁבַע פְּעָמִים “אֵין אֲנִי אֶלָּא אֶפֶס אֲפָסִים“

וּלְאַחַר מִכֵּן חוֹזֵר לְבֵית הַמִּדְרָשׁ

מִתְיַשֵּׁב וּמַטְבִּיעַ אֶת כֻּלָּן אַחַת אַחַת

בְּאוֹתִיּוֹת הַדְּבַשׁ וְעוֹבֵר דַּף.

מאוחר / גיטי פיין         

יֵש מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה

תִּינֹקֶת הוֹפֶכֶת יַלְדָּה הוֹפֶכֶת

אִשָּׁה

רֶחֶם חַם שׁוֹתֵת

דָּם

אִשָּׁה לֹא יְכוֹלָה לַחֲזֹר

אָחוֹרָה בַּזְּמַן

הַתִּינֹקֶת עֲדַיִן בּוֹכָה

הָאִשָּׁה גַּם

מֻקְדָּם לָמוּת מְאֻחָר לִבְכּוֹת

עַכְשָׁו הִיא מְנַגֶּבֶת דְּמָעוֹת

שֶׁל אֲחֵרוֹת

רַק הָרֶחֶם מוֹחֶה

דְּמָעוֹת שֶׁל דָּם

מְאֻחָר מִדַּי

מְאֻחָר מִדַּי

 

המלאך / גיטי פיין                                                                  

הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל

רָע וְהָלַךְ לְהַרְדִּים תִּינוֹקוֹת שֶׁל אֲחֵרִים

רַק אֲנִי מְעַרְסֶלֶת עֶבְרָה וְצָרָה וּמִשְׁלַחַת מַלְאָכִים

רָעִים נוֹטְלֵי תְּנוּמָה

בְּלֵילוֹת טֶרֶם קַיִץ בְּעִרְבּוּב חַמְסִין וּמַלְקוֹשׁ.

 

וְהַזַּעַם מִתְנַדְנֵד בִּי כְּשִׁכּוֹר מַעֲבִיר שֵׁנָה מֵעֵינַי וּתְנוּמָה וַחֲלוֹם.

לֹא דְּמָעוֹת אֵלּוּ כִּי אִם זֵעַת עַפְעַפַּיִם מְעֻלָּפִים

מֵאֵימַת הַפִּכָּחוֹן

 

עפעוף / גיטי פיין          

בַּיָּמִים הַהֵם לֹא הָיָה הַבּוֹר

כִּי אִם בְּאֵר

דְּלָיִים שֶׁל אַהֲבָה מְכֻשֶּׁפֶת וְאֵשׁ וּמַיִם

מִתְלַקְּחִים בָּאִישׁוֹנִים שֶׁלָּךְ

מִתְרַחֲבִים לִקְרָאתִי וְהִנֵּה

אֲנִי

יַלְדָּה קְטַנָּה כְּבָר לֹא

בּוֹכָה לֹא שׁוֹתֶקֶת סוֹד

מִתְמַסֶּרֶת לַחֹפֶשׁ הַזֶּה

הַשַּׁקְרָן הַתָּלוּי עַל הָרִיסִים שֶׁלָּךְ

עִפְעוּף אֶחָד שֶׁלָּךְ

וְאֵינֶנִּי

 

אנליזה / גיטי פיין         

1

בָּעֶרֶב הוּא רָכַב עַל הָאוֹפַנַּיִם

אֵלּוּ שֶׁהָיוּ מְקֻפָּלִים בַּכְּנִיסָה

לְאַט, בְּקֶצֶב שֶׁל אָנָלִיטִיקַאי

דָּרַס אֶת הַמִּלִּים שֶׁלִּי

אַחַת אַחַת

שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר זִכָּרוֹן

שֶׁלֹּא תְּהֵא תְּשׁוּקָה

2

סַפְּרִי עַל אַבָּא סַפְּרִי

עַל אִמָּא עַל פְּגִיעָה

וּמַה קָּרָה אֲנִי מְדַוַּחַת

מִתּוֹךְ דַּפִּים שֶׁל פַּעַם

דִּקְלוּם יָשָׁן אָפֵקְט שָׁטוּחַ.

כְּשֶׁאֵלֵךְ הוּא יִכְתֹּב דִּיסוֹצְיָאצְיָה

וְלֹא יֵדַע שֶׁהַדָּם מְפַעְפֵּעַ

לֹא מוֹצֵא פֶּצַע יְצִיאָה

3

הַמֶּרְחָק מִתְנַדְנֵד בֵּינִי וּבֵין

הַמִּשְׁקָפַיִם שֶׁלּוֹ

אוּלַי מָצָאתִי אִישׁוֹן מְהַבְהֵב דּוֹלֵק

לִקְרָאתִי

אֲנִי רוֹצַחַת סִדְרָתִית שֶׁל מֶרְחַקִּים

אָרוּץ לִקְרָאתוֹ

עִוֶּרֶת

4

מִי שֶׁנֻּפְּצָה זְכוּכִית תְּמִימוּתָהּ מִתְגַּעְגַּעַת

לְהִשָּׁבֵר

לִשְׁכַּב עַל הַסַּפָּה שֶׁל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ אֵיךְ לָגַעַת

לַהֲרֹג בַּעֲדִינוּת

5

טַעְמוֹ הַנּוֹרָא שֶׁל הַתַּפּוּחַ

הָאָסוּר

טָעַמְתִּי אוֹתוֹ כְּדֵי לָדַעַת

אֶת הַחַיִּים

וְעַכְשָׁו אֲנִי רוֹצָה

לָמוּת

 

הימים / גיטי פיין          

הַַיָּמִים הָאֵלּוּ בָּהֶם לֹא כָּעַסְתְּ עָלַי

שֶׁהָיִיתִי יַלְדָּה רָעָה

וְהִצַּלְתְּ אוֹתִי מִכָּל הַזְּאֵבִים בַּיַּעַר הַהוּא

וְאָמַרְתְּ לִי שֶׁזְּאֵב זֶה זְאֵב וַאֲנִי לֹא אֲשֵׁמָה

הַַיָּמִים הָאֵלּוּ שְׂעָרִי מְסֹרָק וְרָחוּץ

יָדֵךְ מְרַפְרֶפֶת עַל מֵצַח חַם וְלַח

אַתְּ אוֹמֶרֶת “יֵשׁ חֹם לַיַּלְדָּה“

וְשָׂמָה קוֹמְפְּרֵס וּנְשִׁיקָה

מַגִּישָׁה לְפִי הַקָּטָן פִּלְחֵי תַּפּוּז

שֶׁלֹּא יִשְׂרֹף לִי בָּאֶצְבָּעוֹת

וּמַרְשָׁה לִי לֶאֱכֹל בְּפֶה פָּתוּחַ וְלִבְכּוֹת

לֹא הָיוּ הַַיָּמִים הָאֵלּוּ

[בערבים, לפעמים, אני יושבת] / ליטל מור                                    

בָּעֲרָבִים, לִפְעָמִים, אֲנִי יוֹשֶׁבֶת עַל גְּדַת הַנָּהָר

נִזְכֶּרֶת. בּוֹכָה

שׁוֹמַעַת שִׁירִים מֵרָחוֹק, אֵיךְ אוּכַל לָשִׁיר?

מִתְאַמֶּצֶת לִשְׁכֹּחַ אוֹתָךְ.

אַתְּ

יוֹדַעַת שֶׁאַתְּ יָפָה?

אֲנִי לֹא צְרִיכָה לְחַפֵּשׂ בְּכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ

יֵשׁ יָפוֹת מִמֵּךְ.

עֵינַי תִּפָּקַחְנָה לִרְאוֹת

אִם רַק אֶשְׁכָּחֵךְ.

אִם אֶשְׁכָּחֵךְ

הָאֲוִיר יִהְיֶה צָלוּל

וְהָרֵיחוֹת לֹא יִדְקְרוּ

הַלָּשׁוֹן לֹא תִּזְכֹּר אֶת הַטַּעַם שֶׁלָּךְ בַּפֶּה

לֹא תֹּאחַז בְּחָזְקָה בַּחֵךְ

כְּאִלּוּ הַחַיִּים תְּלוּיִים בָּךְ.

וְנִמְאָס לְגַמְרֵי שֶׁאַתְּ עוֹלָה לִי בָּרֹאשׁ כָּל הַזְּמַן

לֹא רוֹצָה אוֹתָךְ

לֹא בַּשִּׂמְחָה

לֹא בָּעֶצֶב

וְלֹא בִּסְתָם יוֹם כְּמוֹ הַיּוֹם

שֶׁאֲנִי רוֹצָה לִחְיוֹת כְּאִלּוּ הָיִיתִי

בַּת בָּבֶל.

 

שוחחנו שנים באותו הערב / ליטל מור                                          

מַה נַּעֲשֶׂה עִם הַקָּיָאק

אַתָּה שׁוֹאֵל.

דִּירָה קְטַנָּה

שֻׁלְחָן אֶחָד

כִּסְאוֹת לְפִי מִסְפַּר הַנְּפָשׁוֹת בַּבַּיִת

וְקָיָאק.

טִיַּלְנוּ יַחַד עַל שְׂפַת הָעִיר

בִּנְיָנִים גּוֹנְנוּ עָלֵינוּ

הַדִּבּוּר שֶׁלְּךָ

הִתְאַבֵּךְ בַּעֲשַׁן הַמְּכוֹנִיּוֹת

רָאִיתִי הֲבָרוֹת מְרַצְּדוֹת

כְּתַלְמִיד קְצַר רֹאִי.

שׂוֹחַחְנוּ שָׁנִים בְּאוֹתוֹ הָעֶרֶב

שְׁבִיל לְיַד שְׁבִיל.

בְּחַלּוֹן הָרַאֲוָה

צַד אֶת עֵינֵינוּ

קָיָאק דּוּ מוֹשָׁבִי

עָשׂוּי עֵץ אֶרֶז אָדֹם עִם רֵיחַ נְהָרוֹת

כְּמוֹ שֶׁל אֶסְקִימוֹאִים

כְּשֶׁקָּרַבְתִּי אֵלָיו

שָׁמַעְתִּי אֶת זְרִימַת הַמַּפָּלִים.

 

ניסיון להבין משהו / ליטל מור                                                 

1

כָּל הַחֹרֶף לֹא כָּתַבְתִּי שִׁירִים. חָשַׁשְׁתִּי שֶׁתְּגַלִּי.

אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁאַתְּ לֹא קוֹרֵאת מַחֲשָׁבוֹת

לִרְגָעִים מִתְגַּנֵּב סָפֵק שֶׁאַתְּ כֵּן

וְלֹא אוֹמֶרֶת.

2

הַרְבֵּה דְּבָרִים אַתְּ לֹא אוֹמֶרֶת.

לְמָשָׁל, שֶׁאַתְּ אוֹהֶבֶת אוֹתִי.

וְעָלַיִךְ

אַתְּ לֹא אוֹמֶרֶת.

3

גִּצֵּי אֵשׁ הִתְעוֹפְפוּ בָּאֲוִיר

אָמַרְתִּי בִּמְפֹרָשׁ “אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתָךְ“.

מַסֵּכַת הַפָּנִים שֶׁלָּךְ שָׁמְרָה עָלֵינוּ

שֶׁלֹּא נִכָּוֶה.

4

כְּשֶׁאֲנִי אוֹמֶרֶת “אֲנִי מְאֻכְזֶבֶת מֵעַצְמִי“

אַתְּ מִתְקוֹמֶמֶת כְּמוֹ חֲתֻלָּה שֶׁנָּגְעוּ לָהּ בַּגּוּרָה

דְּרוּכָה וּמְלֵאַת חַיִּים

אֵיךְ הֵעַזְתִּי.

הַהִתְקוֹמְמוּת שֶׁלָּךְ כָּל כָּךְ יָפָה

שֶׁמִּתְחַשֵּׁק לִי לְקוֹמֵם אוֹתָךְ יוֹתֵר.

5

אֲנִי רוֹצָה שֶׁנְּשַׂחֵק בְּחַיָּלִים וְלַגְּדוּד שֶׁלָּךְ יִהְיֶה אָסוּר לָזוּז.

לְלַמֵּד אוֹתָךְ מוֹנוֹפּוֹל לַמְרוֹת שֶׁאַתְּ כְּבָר יוֹדַעַת.

לִמְזֹג לְעַצְמִי כּוֹס מַיִם בְּלִי לְהַצִּיעַ לָךְ. לִשְׁפֹּךְ בְּטָעוּת.

6

מִתְאַפֶּקֶת לֹא לְשַׂחֵק אִתָּךְ בְּבֻבּוֹת.

מִשְׁתּוֹקֶקֶת לְהָסִיר בֶּגֶד אַחַר בֶּגֶד

לְאַט וּבִזְהִירוּת

שֶׁלֹּא תִּבָּהֲלִי כְּשֶׁיֵּחָשֵׂף הַגּוּף.

7

נָתַתְּ לִי מְחִיר מוּזָל לְמִתְמַחָה בִּפְסִיכוֹלוֹגְיָה.

אָחַזְתִּי בָּךְ בְּיָד חֲזָקָה

בְּאֵין בְּרֵרָה גָּרַרְתִּי אוֹתָךְ אִתִּי

אֶל תּוֹךְ הַיָּם.

לָךְ לֹא עָשִׂיתִי הֲנָחוֹת.

8

אֲנִי רוֹצָה לִקְרֹא אֶת סִכּוּמֵי הַפְּגִישׁוֹת שֶׁלָּךְ,

לִדְרֹשׁ בַּנִּסְתָּר.

9

בּוֹאִי נִתְבּוֹנֵן יַחַד בִּנְקֻדּוֹת הָעִוָּרוֹן

סַפְּרִי עַל הַפְּעָמִים שֶׁהֶעֱמַסְתִּי עָלַיִךְ

עַל הַתְּשׁוּקָה שֶׁמִּתְעוֹרֶרֶת מוּלִי

עַל הַתִּסְכּוּל.

10

אֲנִי פּוֹחֶדֶת שֶׁדִּבַּרְתְּ עָלַי בַּהַדְרָכָה.

תְּמוּנוֹת רְגִישׁוֹת

עֲלוּלוֹת לְהִשָּׂרֵף בַּחֲשִׂיפָה לָאוֹר.

אֲנִי פּוֹחֶדֶת שֶׁאַתְּ לֹא בְּהַדְרָכָה.

מִי עוֹזֵר לָךְ לְגַדֵּל אוֹתִי?

11

שָׁנִים אֲנִי נִפְגֶּשֶׁת אִתָּךְ.

בַּדֶּרֶךְ אֵלַיִךְ צוֹלֶלֶת מִתַּחַת לַמַּיִם

שֶׁלֹּא אֶשְׁמַע אֶת קוֹלָהּ שֶׁל אִמִּי מְבַקֶּשֶׁת שֶׁנֵּשֵׁב יַחַד

פַּעַם, כְּשֶׁיִּהְיֶה לִי פְּנַאי.

12

“תַּשְׁאִירִי אֶצְלֵךְ שְׁטָר, שֶׁלֹּא תִּסְתּוֹבְבִי בְּלִי כֶּסֶף“

“טוֹב שֶׁהִגַּעַתְּ בְּאוֹטוֹ, בְּחַמְסִין כָּזֶה לֹא הֶגְיוֹנִי לִרְכֹּב עַל אוֹפַנַּיִם“

“כָּכָה הוּא אָמַר לָךְ?“ עִם הַמַּבָּט שֶׁנֶּעֱלָב בִּשְׁמִי.

אוֹתָם מִשְׁפָּטִים כָּמוֹהָ. אֲנִי מִתְבַּלְבֶּלֶת.

13

אֵיךְ אֶפְשָׁר לִחְיוֹת בְּעוֹלָם עִם שְׁתֵּי שְׁמָשׁוֹת?

מוּל הַמְּאוֹרוֹת הַגְּדוֹלִים

הַפַּחַד מִשְּׁקִיעָה הוֹפֵךְ לְאֵימָה.

מְשַׁנֶּנֶת שׁוּב וָשׁוּב – אִמָּא יֵשׁ רַק אַחַת.

מִתְחַנֶּנֶת בְּפָנַיִךְ

הַמְעִיטִי אֶת עַצְמֵךְ.

14

אֲנִי מְדַמְיֶנֶת אֶת הַבַּת שֶׁלָּךְ

מְקַנְּאָה

מָה הִיא יוֹדַעַת בִּכְלָל עַל אִמָּא שֶׁלָּהּ.

יְחֵפָה

כְּמוֹ פָקִיר, הַגֶּחָלִים הַלּוֹחֲשׁוֹת יִשְׂרְפוּ

מֵעֵבֶר לְסַף הַכְּאֵב

אוּלַי אַפְסִיק לַחֲשֹׁב אֵיךְ יָכְלוּ הַחַיִּים שֶׁלִּי לְהֵרָאוֹת

אִלּוּ.

15

מִשְׁתּוֹקֶקֶת לִהְיוֹת בִּתֵּךְ הַבְּכוֹרָה

הַיְחִידָה

זוֹ שֶׁמִּתְרַגְּשִׁים מִמֶּנָּה מֵרֶחֶם

שֶׁכָּל תְּנוּעָה שֶׁלָּהּ

מַרְעִידָה בָּךְ.

 

16

מֵאַיִן בָּאת? מִי פָּצַע אוֹתָךְ?

נָגַעְתִּי בָּךְ בִּנְקֻדָּה כְּאוּבָה?

גַּם אַתְּ מְפַחֶדֶת מֵהַסּוֹף?

מִי שׁוֹמֵר עָלַיִךְ בַּחֹשֶׁךְ?

הָיִית בּוֹחֶרֶת בִּי?

17

אֱלֹהִים הִבְדִּיל בֵּין אוֹר לְחֹשֶׁךְ

הִפְרִיד יָם מִיַּבָּשָׁה

יָצַר אָדָם.

אַל תֶּחֱצִי אֶת הַקַּוִּים.

18

אַתְּ פּוֹתַחַת לִי אֶת הַדֶּלֶת בְּבֹאִי

מִתְעַקֶּשֶׁת לִהְיוֹת זוֹ שֶׁפּוֹתַחַת גַּם בַּסִּיּוּם.

אַתְּ יוֹדַעַת, בַּחַיִּים עַצְמָם זֶה לֹא כָּכָה

עִם דֶּלֶת הַיְצִיאָה אֶצְטָרֵךְ

לְהִתְמוֹדֵד לְבַד.

19

תִּרְאִי אֵיזֶה פְּסִיכוֹלוֹגִית אֲנִי

תַּגִּידִי שֶׁאַתְּ לוֹמֶדֶת מִמֶּנִּי

תִּתְפַּעֲלִי.

20

מְהַלֶּכֶת בִּשְׂדֵה מוֹקְשִׁים

מְנַטְרֶלֶת שִׂיחַ תֵּאוֹרֶטִי.

אֲנִי רוֹצָה לִהְיוֹת אֶצְלֵךְ רַק מְטֻפֶּלֶת.

רַק מְטֻפֶּלֶת. רַק מְטֻפֶּלֶת.

21

בַּפְּגִישׁוֹת, חוֹשֶׁבֶת מָה הָיִית אוֹמֶרֶת.

אַתְּ אִתִּי אַחֲרֵי שֶׁאַחֲרוֹן הַמְטֻפָּלִים יוֹצֵא

מַמְתִּינָה בִּשְׁתִיקָה עַד שֶׁאוּכַל לָקוּם

לְהַמְשִׁיךְ לַחֲלֹם

בְּלִי לְהָבִין.

לחלות פנֵי חלל / רני שרייר                                                         

נִסָּיוֹן לְדַמְיֵן אֵינְסוֹף זוֹרֵק אוֹתִי לְיָם,

שֶׁאֵינְסוֹפִיּוּתוֹ נִדְמֵית לִי שְׁנִיָּה רַק לַזְּמַן.

קִלְלַת הַמּוּבָן מֵאֵלָיו

רוֹבֶצֶת עָלָיו כְּמוֹ תְּהוֹם.

אֲנִי רוֹצֶה עֲטִיפָה רְטֻבָּה,

כָּזֹאת שֶׁמִּתְמַסֶּרֶת בְּקַלּוּת

לְכָל מַצַּב רוּחַ, שִׁגָּעוֹן אוֹ שַׁעֲשׁוּעַ

בְּעוֹד הוּא הָאָמוּן עַל הַגַּעְגּוּעַ

יַעֲשֶׂה דְּרָמָה מֵהַחוֹל.

אֶצְלִי הַדְּרָמָה מוֹתִירָה עֲקֵבוֹת.

כְּדֵי לִרְאוֹת אוֹתָהּ צָרִיךְ לִשְׁהוֹת

בִּשְׁעוֹת שֵׁפֶל וְגֵאוּת,

כְּשֶׁכָּל כֻּלִּי צִמְצוּם וְהִתְגַּלּוּת.

אָז הַגַּרְגִּירִים עוֹלִים עַל גְּדוֹתַי,

בּוֹנִים אַרְמוֹן וְנוֹדְדִים הָלְאָה.

מֵעַל פָּנַי נִשְׁאָר רַק מֶלֶךְ.

 

חיים על פני הצעקה / רני שרייר                                              

כְּבָר לָמַדְתִּי, הַצְּעָקוֹת הוֹלְכוֹת בָּעוֹלָם

בְּלִי הֶפְסֵק, מְהַדְהֲדוֹת בֵּין

לֵב הָאֲדָמָה לְלֵב הָאֲנָשִׁים

וְאֵין קוֹלָן נִשְׁמָע.

אֲַנִי תּוֹהֶה אִם אַחַת אֶת הַשְּׁנִיָּה

הֵן שׁוֹמְעוֹת, בְּעוֹדָן מְנַסְּרוֹת

וְחוֹתְכוֹת

בֵּין מַה שֶּׁהָיָה

לְמַה שֶּׁיִּהְיֶה, שֶׁהֲרֵי

אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין בּוֹ צְעָקָה,

וַחֲצִי הַלַּיְלָה

יוֹרֵד

עַל שְׁאֵרִיּוֹת הַחַיִּים.

מַה לָּנוּ כִּי נִצְעַק, הֲרֵי

כְּבָר לֹא מַשְׁגִּיחִים,

אָנוּ פּוֹנִים כְּעִוְּרִים לְהַלֵּךְ בָּאֲפֵלָה

לֺא קְרֵבִים זֶה אֶל זֶה.

אֹזֶן נוֹטָה לַצְּעָקוֹת הָרְחוֹקוֹת,

כִּי שָׁם בֵּין הַר לְשָׁמַיִם

אָבְדָה בַּת קוֹל.

 

אקסיומה / רני שרייר                                                              

יוֹדֵעַ כָּל בֶּן אֱנוֹשׁ, יֵשׁ וְאַיִן הֵם נִסָּיוֹן וְנֵס הַבָּאִים כְּאֶחָד

יֵשׁ לִכְתֹּב וְלִזְכֹּר וְלִמְחוֹת

פַּעַם הִתְהַפְּכוּ הַיּוֹצְרוֹת

וְהָאַיִן שִׁמֵּשׁ בְּעִרְבּוּבְיָה

לְנִסְיוֹן כְּפִירָה וְלִנְשִׂיאַת חֵטְא.

הַיָּדַיִם שֶׁהוּנְפוּ אֶל עָל,

אֲמוּנוֹת וּתְמוּכוֹת,

כָּעֵת הֵן שְׁמוּטוֹת

צְרוּבוֹת וּסְדוּקוֹת.

לְאַחַר שְׁבִירַת מִכְתַּב הָאֱלֹהִים,

אוֹתִיּוֹת חַיַּי קוֹרְאוֹת לְהִמָּחוֹת.

יֵשׁ מַמְשִׁילִים וְאוֹמְרִים

תּוֹרָה הִיא מַיִם חַיִּים.

אֲבָל הַחַיִּים נִרְאִים לִי שׂוֹרְפִים וְתוֹעִים

כְּמוֹ נְהַר הָאֱמוּנָה שֶׁאוֹבֵד בְּמִדְבַּר הַכְּפִירָה,

כַּמָּה הוּא שׁוֹצֵף, כָּךְ הוּא אַכְזָב.

בְּסוֹף הָעֵדֶר מִישֶׁהוּ שׁוֹאֵל

וּמַה יְּהֵא עַל הַצִּמָּאוֹן?

 

אקסיומה / רני שרייר                                                              

“פְּרֵדָה הִיא אַחַת חֶלְקֵי שִׁשִּׁים שֶׁל מָוֶת“

(סדר נשים, מסכת וידויים)

לִפְעָמִים יֵשׁ רָצוֹן לְפָרֵק

לְגוֹרְמִים

מָה חֶלְקִי וּמָה חֶלְקֵךְ

בְּמִשְׁוְאַת הַפְּחָדִים.

לְהַצִּיב אוֹתָךְ כְּנֶעְלֶמֶת,

לְהַעֲצִיב אוֹתָךְ כְּשֶׁנֶּעְלַמְתִּי.

אֵין שֹׁוֶה לִי מִשְׂחַק סְכוּם אֶפֶס.

דְּרוּשָׁה אַקְסְיוֹמָה חֲדָשָׁה –

אֶחָד וְעוֹד אַחַת, שָׁוֶה.

הִתְפַּשֵּׁט בָּנוּ חֹסֶר בְּמַגַּע יָדַיִם,

הַמִּלָּה שֶׁלֹּא נֶהְגְתָה

נִגְּרָה עַל הַחַלּוֹן בַּגֶּשֶׁם,

וּשְׁאוֹן הַיּוֹמְיוֹם צָפַר.

לוּ רַק הִתְקַיֵּם בָּנוּ חֹק כֵּלִים שְׁלוּבִים

הָיִיתִי גּוֹאֶה יַחַד אִתָּךְ,

וְלֹא גּוֹלֶה כָּעֵת.

 

[כשחולצה יורדת מקולב] / רני שרייר                                       

כְּשֶׁחֻלְצָה יוֹרֶדֶת מִקּוֹלָב

אֶפְשָׁר לְנַעֵר, לִמְתֹּחַ, רָצוּי לְגַהֵץ.

שֹׁבֶל אֵדִים יַעֲבֹר לְאֹרֶךְ הַגֵּו,

יַחֲלִיק עַל יָדַיִם עַד מְקוֹם הַדֹּפֶק,

יִקָּוֶה בִּתְנוּעוֹת מַעְגָּלִיּוֹת לְיִשּׁוּר הַכִּיס,

סָמוּךְ לַלֵּב.

בְּרֶגַע שֶׁל עֵינַיִם מֻסְתָּרוֹת יֵשׁ שַׁבְרִיר הִזְדַּמְּנוּת,

לְהָגִיחַ הַחוּצָה קְצָת אַחֵר.

צַוָּארוֹן אוֹסֵף, כְּאוֹמֵר – אַל תִּפְרַח בָּאֲוִיר.

שַׁרְווּלִים מְקֻפָּלִים, מוּכָנִים לְכַסּוֹת צַלָּקוֹת.

כַּפְתּוֹרִים מְנַסִּים לַשָּׁוְא לְהַדְבִּיק חֲלָקִים שֶׁבִּי,

וְרַק אֶצְבְּעוֹתַי הַחֲשׂוּפוֹת דּוֹבְרוֹת אֱמֶת –

אֲנִי מִתְכַּסֶּה וּמִתְפַּשֵּׁט בְּאוֹתָהּ נְשִׁימָה.

“פחות מאמת אין טעם לכתוב“

שיחה עם המשוררת שולמית אפפל

אוריאל לביא ומכי חכם נאמן

במפגש עם שולמית אפפל ועם שירתה גילינו משוררת בעלת רוח צעירה, חדת מבט ולשון. כמו בשיריה כך גם בשיחה איתנו היא מתבלת את השפה בפרוזה פיוטית ונשכנית, בהומור עז, לעתים חסר מעצורים, ומשוחחת בשפת היומיום כמעט כמו שהיא כותבת.

מכי: מתי התחלת לכתוב?

שולמית: התחלתי לכתוב סיפורים קצרים כשהייתי בכיתה ח׳ – ואז גם התחלתי לקרוא, כי היו לי קשיים בקריאה. אחר כך המשכתי לכתוב, אבל בשבילי שירה זה ביאליק, אז לא כתבתי שירה אלא סיפורים קצרים ומשם הגעתי גם לשירה. בגיל שבע־עשרה גבריאל מוקד הוציא לי את הספר הראשון ‘שעת ילדה' (1965) וגם את הספר השני ‘יבשת שבורה' שיצא ב־73, כמה חודשים לפני המלחמה. את הספר הראשון כתבתי בין גיל חמש־עשרה לגיל שש־עשרה. פגשתי חבר שהעתיק את השירים שלי ואמר “את משוררת“ ואני האמנתי לו. ואז אברהם בר־עוז שהיה חבר טוב שלי סעד את פצעַי ולקח את שירַי למו“ל, והמו“ל החליט להוציא. בדיעבד, זו הייתה טעות. גם המו“ל וגם הספר.

אוריאל: ואיך הגעת לשירה? איך נעשה המעבר מסיפורים לשירים?

שולמית: כמו הנביאים, חלמתי וסבלתי. אי אפשר להסביר את זה. הרי אתם משוררים, אתם יכולים להסביר את זה? כמובן שצריך לעבוד על כל שיר, לשייף ולשייף כמו סבא ג'פטו עד שיוצאת יצירת העץ המוגמרת. אך השיר עצמו בא ממה שאתה זוכר וכואב, ממה שראית וסבלת, ותמונות מחלומות. ובעיקר רצון עיקש להילחם בסביבה, בדעות הקדומות שלהם, נגדך ובכלל.

מכי: את מרגישה שבגיל שבע־עשרה כבר היה לך מה לומר?

שולמית: לי היה כבר מה לומר כשנולדתי, מהמילה הראשונה. המשפחה שלי התייסרה בגלל זה, אמרתי להם מה אני חושבת כל הזמן. אבא שלי התחנן שאדבר עם פה סגור. אך גם זה לא עזר, כי הסתכל לי לתוך העיניים וידע מה אני חושבת. משוררים ואמנים זו מחלה קשה, לסביבה קשה עם זה. אנחנו בני אדם רגילים, רק כשאנחנו כותבים אנחנו משוררים. משהו בהיגד שלנו ובהתבוננות ומאיזה צד אנו תוקפים את המציאות, זה שייך לנו ואין את זה לאחרים.

מכי: השירה עבורך הגיעה כחיזיון, אך היו משוררים שלמדת? היה לך תהליך של לימוד בשירה?

שולמית: בכיתה ח', מאחר שלא ידעו מה לעשות אתי, שלחו אותי ללמוד מקצוע. לא למדתי בתיכון ובאוניברסיטה, שום דבר קונבנציונלי. הצייר יאיר גרבוז אמר “הדבר היחיד שיש לי זה תעודת לידה“, לי גם את זה אין כי נולדתי בקפריסין. בגיל שבע־עשרה בכל זאת הגעתי לאוניברסיטה והייתי שומעת חופשית לספרות. הייתי בהרצאות של זך והתיידדתי איתו. אז הגעתי למיליה אחר. והכרתי את רטוש, ישבנו בקפה נאוה והיה לי עם מי לדבר והוא לימד אותי עברית אחרת. מאוד אהבתי אותו את רטוש. והייתי חברה טובה מאוד של יאיר הורביץ. הם קיבלו אותי כמשוררת, הוצאתי ספר ודיברתי כנראה כמו שהם מדברים.

מכי: היית בחבורה.

שולמית: בשולי החבורה. אני שומרת על מקומי בשוליים, אני מרחיבה אותם.

מכי: אֵילו משוררים נהנית לקרוא?

שולמית: בעיקר שירה מתורגמת, לא עברית. נדמה לי שיהודה עמיחי הוא היחיד שיש לי את כל השירים שלו, הוא היה אדם נהדר. זך גם כן, אך הוא לא שבר לי את הלב, הוא נותן מכות בראש.

מכי: ואמיר גלבֹּע, שערך את אחד מספרייך?

שולמית: כן, הוא הוציא לי את ‘מרחק' – אבל לא קראתי אותו, אני לא יכולה להמציא שמות. קראתי זך ועמיחי ושירה מתורגמת מאנגלית ומספרדית.

אוריאל: אילו משוררים מתורגמים קראת?

שולמית: חואנה דה איברבורו, משוררת דרום אמריקאית נורא יפה. פטר הנדקה, גרייס פיילי, מרגריט דיראס. אמיר גלבוע איש מדהים אך אני לא יכולה להגיד שינקתי את שיריו, קניתי אותם ומה שקראתי אהבתי. אבל העצב, לימים למדתי מאין בא העצב הזה. גם הכרתי את בנותיו. איש הגון מאוד, איש עדין נפש. אני לא יודעת אם אהב את השירים שלי, אולי כן ואולי לא. הוא רצה להוציא לי שורה אחת ולא הסכמתי.

מכי: מי שערך את ספרייך לא התערב במלאכת שירתך?

שולמית: אף לא מילה. אני לא יודעת מה זה עריכה, בכלל אני לא נותנת לאף אחד לגעת בשירים שלי. הבנתי שאני לא יכולה לתת, שאין מה לתת, מה אני אתן להם. מדי פעם אני שומעת מהסופרת אביבית משמרי, המו“לית והעורכת של הוצאת ‘פטל', משפט כמו “צריך לזקק, צריך להדק“. אנחנו בשיתוף פעולה מלא ואני פתוחה להערות שלה. טובת השיר קודמת לאגו שלי. אני שוב בודקת את עצמי ואם מתאים אני מתקנת. נתן יונתן ערך אחד מספרַי (‘חישוקים', 1987), לימים אפילו מצאתי שגיאות כתיב שהיו לי והוא לא נגע בהן. בשיר אחד מספרי הראשון כתבתי “חלום אחמם עם יקיצה“ אז תיקנו לי את זה לחלב, בסדר, טוב שלא כתבו נס קפה. אני עובדת קשה על כל שיר עד לשלב הנקודה.

מכי: את מקבלת השראה לכתיבה דרך קריאה?

שולמית: עכשיו אני לא קוראת ספרים, אני קוראת משפטים. שואלים אותי “מה את קוראת?“ – אני עונה “כעת אני לומדת משפטים“. סוף סוף לומדת משפטים. קשה לי להכיל יותר. ואחרי הקריאה אני יושבת והמלאכים באים. כתבתי פעם שיר לא טוב שכתוב שם “מִמֶּרְחַקִּים רוּחַ נָשְׁבָה אֵלַי, / מִמֶּרְחַקֵּי מְשׁוֹרֵר מֵת. / וְהָרוּחַ תּוֹתֶבֶת לִי / וַאֲנִי קְטַנָּה מִמֶּנָּה“.

אוריאל: זה לא טוב?

שולמית: המשמעות יפה אך לא ידעתי לכתוב, הספר הראשון שלי הוא זוועה. הספר השני שלי עוד יותר זוועה, כי גם הייתי במצוקה וגם ראיתי שאני לא יודעת לכתוב, הייתה לי התודעה לכך. רק בספר השלישי כתבתי שירה.

אוריאל: לעתים את קוראת למלאכים שיגיעו? או שתמיד הם אלו שבאים אלייך?

שולמית: לא לא, תראה, לעתים אלו לא מלאכים אלא בני שטן. אלו המתים שלך. אלו ההורים שלי, ואחותי, ובן דודי שטבע. אבל לי אין בעיה אם אני צריכה לגמור עם מישהו חשבון גם אחרי המוות, אני מוציאה את העצמות ומרסקת וכותבת שיר. ומי שקורא אותי יודע את זה. אני אקרא לכם שיר שאין לכם, שתבינו שכשאני כותבת אין לי רחמים. מי שיש לו רחמים כותב שורות יפות, ואני לא כותבת שורות יפות. אני בת שבעים וארבע וזה דבר נהדר, אני יכולה לכתוב מה שאני רוצה. אמא שלי עכשיו צעירה ממני בעשרים ושתיים שנה, היא יכולה להגיד לי מה לעשות? השיר נקרא ‘לא ביער' והוא הולך כך:

לֹא בַּיַּעַר

לֹא עַל גְּדַת נָהָר

בַּבַּיִת, בַּחֶדֶר

לְיַד הַשֻּׁלְחָן

לְעֵינֵי אִמִּי

שֶׁתִּקְפָּא

וְלֹא תּוֹצִיא הֶגֶה

כְּשֶׁהוּא יָרִים אֶת הַיָּד

וְיִדְפֹּק לִי אֶגְרוֹף בָּרֹאשׁ

(‘פחות מאמת אין טעם לכתוב', 2013)

תראי, אם הייתה לך ילדות טובה אז יהיה לך מאוד קשה לכתוב שירה.

מכי: נכון.

שולמית: עדיף שאדם יהיה מאושר, תהיו מאושרים. אני שמחה שהילדים שלי לא כותבים. בכל אופן אמרתי לנכד שלי שלא יקרא את השיר הזה עד גיל עשרים וחמש. בסוף הוא קרא את כל הספרים, וגם המורה שלו קראה. הוזמנתי לתת הרצאה בתיכון בתל אביב, ואז הגעתי לקטע שהם לא יודעים מי זה מאיר ויזלטיר, בני שמונה־עשרה. אז מה אני אדבר איתם על אצ“ג? על עמיחי? ויזלטיר עוד חי, הוא מסתובב פה ברחוב.

מכי: את כותבת סיפורים קצרים בבלוג שלך וגם בחלק האחרון של ספרך ‘זיכרונות מבית חרושת לבגדי ים'. מה ההבדל בעינייך בין השירה שלך לבין הסיפורים? מתי זה עובר משירה לפרוזה?

שולמית: זו פרוזה קצרה. אלו לא שירים אף על פי שהם מודפסים בספר שירים. האמת, שלעניות דעתי הכול פרוזה, גם כשזה קצר. בעצם אני לא יודעת, אני מבינה שאני משוררת וכותבת שירה, לא יודעת מה זה. אני הרי לא מחליטה איך לכתוב ומה לכתוב. גם בסיפורים יש מקצב של משורר, וזה ניכר.

 

ערפל

אֵדִים עָלוּ מִן הַיָּם וּמִלְּאוּ אֶת הָאֲוִיר עֲרָפֶל. עַל בִּנְיָן בִּרְחוֹב לִילְיֶנְבְּלוּם  אָמַּן גְּרָפִיטִי חָרַט שׁוּרָה שֶׁל ז'וֹרְז' פֶּרֶק. בְּסוֹף הַשּׁוּרָה חִכְּתָה אֶבֶן. אֲנִי מְרִיחָה צָלִי פּוֹלָנִי מִמִּסְעָדָה בְּשֵׁם הָאנוֹי. אִשָּׁה צְעִירָה אוֹכֶלֶת לְבַדָּהּ. הַמְּאָרַחַת שֶׁמִּסְתּוֹבֶבֶת בֵּין הַשֻּׁלְחָנוֹת דּוֹמָה לְדֻגְמָנִית מְפֻרְסֶמֶת. הַכֹּל מוּזָר כָּל כָּךְ. רְחוֹב כְּמוֹ תֵּאַטְרוֹן. לִילְיֶנְבְּלוּם בּוֹקֵעַ מִדְּלַעַת. נַעֲרָה שֶׁנִּבְרְאָה מֵחָדָשׁ בּוֹחֶרֶת לְעַצְמָהּ שֵׁם. עַכְשָׁו הִיא לִילֶן בְּלוּם, פְּלִיטָה שֶׁעָלְתָה מִן הַיָּם וְחוֹלֶמֶת שֶׁהַחַיִּים הֵם רַק עוֹד זָוִית אַחַת חַדָּה וּכְבָר מִתְעַגֶּלֶת פִּנָּה וְהַיָּם הַיָּפֶה יִתְגַּלֶּה כַּאֲשֶׁר הָעֲרָפֶל יִשְׁקַע

(מתוך ‘תדמייני שאת כוכבת', 2017)

זה שיר? זה סיפור שכתב משורר, וניכּר שכתב אותו משורר. עלי זה שיר מועדף.

מי שהשפיע עלי רבות זה פטר הנדקה. קניתי אותו ב־1980 בפסח, זה היה הלילה האחרון של אמא שלי בבית, חציתי את הכביש, קניתי ספר שנקרא ‘אומללות שמחה בחלקה'. קניתי את הספר בגלל השם, אף אחד לא הכיר אותו בארץ חוץ מהמתרגמת. ואני הייתי בהלם – אמי גססה, זה היה הלילה האחרון שלה, למחרת הוצאתי אותה מהבית – ובספר הוא חוזר לארצו מאוסטריה לגרמניה (או הפוך, לא בדיוק זוכרת) כי אמא שלו התאבדה, ואני לא ידעתי מה אני קונה. ראיתי שהוא כותב בלי כל השומנים של סופרים שמכניסים המון חלקים עודפים שצריך לחתוך, אצלו כל שורה מדויקת, אי אפשר להוריד, להוסיף ולשנות. וזה קצת שירה. ואז כתבתי את הספר ‘מרחק' סביב מות אמי. זו כתיבה פרוזאית שירית שמתאימה לי. אדם ברוך בכתיבה העיתונאית שלו לימד אותי לכתוב גם כן. הוא היה מדויק. ואני משתדלת בכל דבר שיוצא מעטי להוריד את כל השומנים העודפים. לכן אני לא יכולה לערוך אחרים, כי אני אהרוג אותם. אני נורא עצבנית כשאני קוראת שירים לא טובים. אני ג'ינג'ית עצבנית. העברתי לפני שנים שתי סדנאות בחיי וזה לא התאים לי. אני מתחילה לשקר והפה שלי כואב. רק את עצמי אני יודעת לערוך, ואני עושה זאת עם אזמל ונפצעת תוך כדי, כי בסוף מה שמעניין אותי זה לא אני.

אגב, כשלמדתי הרבה שנים תורה לא יכולתי לכתוב וזה תרם להפסקת השירה שלי. אי אפשר לכתוב ולקרוא רבי נחמן מברסלב. אי אפשר לכתוב כשקוראים סיפורי מעשיות וליקוטי מוהר“ן.

 

מכי: למשוררים יש תקופות יובש ולך הייתה תקופה ארוכה של שתיקה של עשרים ושלוש שנים. ממה זה נבע? מבצורת יצירתית?

שולמית: לא אגיד בדיוק. כתבתי על זה שיר שיתפרסם מתישהו. לי לא הייתה בצורת, הבצורת הייתה של העולם. לא כתבתי לעולם. לא רציתי להיות בעולם. לא רציתי למות, אולי רציתי שהעולם ימות. קרה משהו בחיי שבעקבותיו לא יכולתי לכתוב. ולמעשה לא כתבתי שש־עשרה שנה. הספר יצא אחרי עשרים ושלוש שנה. העניין הוא לא רק שלא כתבתי אלא אני גם לא זוכרת מה היה בשש־עשרה השנים הללו. לא הייתי, לא כתבתי. מה שעזר לי גם למות מבפנים זה גם שהייתי אם חד־הורית ופרנסתי שני ילדים בלי תמיכה. ועבדתי במשרד ממשלתי, קמתי ברבע לחמש בבוקר וחזרתי בשבע–שמונה. את לא יכולה כך. יש משורר אמריקאי בשם צ׳רלס בוקובסקי, הוא עבד בדואר, ולבסוף הוא אמר: אני מעדיף למות ברעב ולא לחזור לדואר. אני גם כן יצאתי לפנסיה לפני הזמן, אמרתי אני אמות מרעב, כי לא יכולתי יותר.

מכי: בספרך ‘פחות מאמת אין טעם לכתוב', שיצא אחר השתיקה הארוכה, כתבת:

נִסִּיתִי לְאַדּוֹת עַצְמִי לַמָּוֶת

לְבַד כְּמוֹ שֵׁד לֹא לְהִתְגַּלּוֹת

אֲבָל הַמִּלִּים שָׁבוּ

שָׁבוּ וְהֵצִיפוּ

מַה שֶּׁהִטְבִּיעַ אוֹתִי פַּעַם

לֹא יַטְבִּיעַ אוֹתִי שׁוּב

שולמית: זה בדיוק זה.

מכי: במשך ההפסקה שלך השירה העברית עברה תהפוכות. את עשית סוג של קפיצה בזמן.

שולמית: קיבלתי עזרה משמיים. זה נורא מוזר. היה אותו חבר שסיפרתי לכם עליו, שאמר לי “את משוררת“ והעתיק את שירַי. לילה אחד כשהייתי בניו־יורק (הייתה תקופה שהייתי שם הרבה) רציתי לברר מה קורה איתו וגיליתי שהוא מת. אחרי כמה ימים ישבתי מחוץ לניו־יורק בבקתה משפחתית כמו בכפר קטן. לקחתי את המחשב ואמרתי: אני לא כותבת שירים כבר, ננסה לכתוב שורות יותר ארוכות, אולי כך לא אפחד. אז כתבתי “איך כותבים ממואר לאהוב מת“ כל הלילה, ועבד, וזה היה אמִתי. התקשרתי לבן שלי שהיה בארץ, והוא פתח לי את הבלוג בקפה דה מרקר, והוא העלה את זה וקיבלתי מאות תגובות. חשבו שאני מתה. המשורר ערן צלגוב שאל אותי “תגידי זו את המשוררת מפעם?“. וכך חזרתי לכתוב בזכות אותו חבר אהוב שמת. אומרים שצריך לעבור את האוקיינוס כדי למצוא חתן, אני לא מצאתי חתן, מצאתי כלה, את השירה. וכך חזרתי לכתוב ב־2.9.2007. זה היה ראש השנה היהודי. ביוני לפני כן התפטרתי, בספטמבר עזבתי לניו־יורק.

מכי: יש בעינייך הבדלים בין שירייך בתקופה הראשונה של כתיבתך לבין שירתך בעשור האחרון?

שולמית: לגמרי, אין דימויים כמעט. אני אוהבת מאוד את גרייס פיילי, הכול נורא פשוט. יש היום כמה משוררות שכותבות שטיח, חונקות אותך ואתה לא יודע מה לעשות.

מַה שֶּׁנִּפְלָא בַּכְּתִיבָה

שֶׁהַחַיִּים הֵם הַגָּדֵר מִמּוּל

וְהַחַלּוֹן בַּחֶדֶר

וְגַם הָעֵץ

וְאַתְּ מַחֲלִיטָה עַל הַמֶּרְחָק

אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת לֶעָבָר

הוּא הָיָה מְחֻרְבָּן

אֲבָל הֶאֱמַנְתִּי בֶּעָתִיד

(‘פחות מאמת אין טעם לכתוב', 2013)

אני אשת העתיד שחיה בעבר.

מכי: אני קוראת מתוך נימוקי השופטים לפרס גרדנר סימון לשירה, לזכרה של רעיית הנשיא נחמה ריבלין, שהוענק לך בשנת 2020 –

“השיר שהעניק לספר את שמו, ‘זיכרונות מבית החרושת לבגדי ים' חוזר אף הוא אל חוויות התפירה:

הֵגַפְתִּי אֶת הַתְּרִיסִים וְיָצָאתִי. הִנַּחְתִּי מֵאֲחוֹרַי אֶת הַשָּׁנִים וְהַפְּרָחִים שֶׁשָּׁתַלְתִּי לְצִדֵּי שְׁבִיל בֵּית הַחֲרֹשֶׁת שֶׁתָּפַרְתִּי בּוֹ בִּגְדֵי יָם מֵאָז שֶׁמָּלְאוּ לִי שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה. מֵעַתָּה יִתְרוֹקֵן הַיּוֹם וְהַלֵּב יִמָּלֵא גַּעְגּוּעִים.

השיר, כמו הספר כולו, מגולל חוויות נשיות שעוקץ של פמיניזם ומחאה אינו נעדר מהן.“

יש בשירתך ביקורת חברתית ופוליטית על הדרת נשים ואי שוויון חברתי וכלכלי כלפי נשים. האם העיסוק בפמיניזם ובמחאה בשירתך הוא מודע, מתוך בחירה?

שולמית: הייתי ילדה עובדת מגיל שלוש־עשרה במספרה. זה לא נורמלי. גרנו בחדר אחד בלי שירותים, מקלחת ומטבח. זה פצע. אני לא אישה – אני בן אדם, אין לי קטעים של פמיניזם. אם כי אני כן פמיניסטית, אבל אני קודם כול ילדה שעומדת על הזכויות שלה. אין לי בעיה לשטוף כלים, כי אני גם ככה אוהבת שליטה. המחאה החברתית שלי היא בעיקר על נושאים סוציאליים. לא מי יוריד את הזבל ומי מבשל.

תקשיבי, אני לא רוצה לדבר על זה, ראיתי דברים איומים, עברתי דברים איומים.

מכי: אני כן ראיתי את זה בשירים שלך.

שולמית: איפה?

מכי: זה לא מפורש אבל אפשר לזהות את זה.

שולמית: באמת?

מכי: כן, אני כותבת על זה גם אז אני יכולה לזהות, אני צריכה להראות לך את המקומות.

שולמית: לא מדברת על זה.

¯

שולמית: פרופסור אריאל הירשפלד דיבר בטקס להענקת הפרס. ואני נדהמתי כי אני לא רגילה שפרופסורים כותבים עלי. ההעלם והצדדיות שלי מגינים עלי ומחדדים אותי. אני לא משוררת אהובה. אותי ועד העובדים לא מוכֵר. לא כותבת שירים יפים ולא מעניין אותי למכור. אני כותבת לאלוהים.

אוריאל: למה את מתכוונת “כותבת לאלוהים“?

שולמית: אני כותבת לאלוהים. אני אדם מאמין. עברתי דברים נורא קשים בחיים, ואז לאחר שנים שאלתי את עצמי מה עזר לי לעבור את הילדות שלי, ואז הבנתי: דיברתי עם אלוהים. יש לי ספר נורא דתי שנקרא ‘התרה', ואז גם הפסקתי לכתוב, כי אני לא יכולה להתחרות בספרי הקודש. כשאני כותבת זו עבודת ה', אני מרגישה כל כך שלמה כשאני עושה את זה, מה צריך יותר מזה. מלאות. השהייה בתוך השיר וסיומו זאת השלמות. לכן כבר לא מעניין אותי. אך נראה לי אתה צריך להגיע למידת בשלות וייסורים כשכבר לא מעניין אותך. הרגעים המאושרים בחיי אלו כשאני יושבת מול שולחן הכתיבה ולא רואה בעיניים אלא פנימה. זו מלאכת קודש.

טוב, נחזור לאריאל הירשפלד, זה היה אירוע מדהים, אני בבית נשיא המדינה – אני זאת שבכיתה ו׳ שלחו אותה לראות אם היא ילדה מפגרת – מצטלמת עם הנשיא, לא עוזבת לו את היד. ועומד אריאל הירשפלד וקורא לי “משוררת קשוחה“. זאת המחמאה הכי טובה שקיבלתי בחיים שלי.

אוריאל: למה שמחת שהוא קרא לך “אישה קשוחה“?

שולמית: זה נכון, אני קשוחה, הוא מאוד חכם. קשיחות כמשוררת כמובן, אני לא אדם קשוח. גם על זה כתבתי כבר, זה יהיה בספר הבא שייצא בשנה הבאה בעזרת ה'. יש לי בעבורו שם אך מעט מעצבן. אגב, אני לא עבדתי בבית חרושת לבגדי ים, זאת המספרה והמשרד הממשלתי שעבדתי בו.

לבורחס יש סיפור שנורא השפיע עלי, על אישה שהאוטו שלה התקלקל והיא מתקשרת לבעלה. בינתיים עוצרת שם מכונית עם אסירות מטורפות והמשטרה תופסת אותה יחד עם המשוגעות, והיא אומרת להם שבעלה אמור לבוא לאסוף אותה ולא מאמינים לה. ובעלה בסוף משאיר אותה שם. יש דברים שכשאני כותבת צפים לי ועושים שם תהליך התססה כמו של נביאים וזה לוקח אותי למחוזות. אני משתמשת בזה כקטליזטור.

מכי: מה את אומרת על דור המשוררים של היום? ומי הקוראים שלך היום?

שולמית: הרוב בנות. בעיקר צעירים. הדור של ערן צלגוב, ענת לוין. בני עשרים–חמישים. זה דור שהציל אותי. הם אוהבים אותי. אני יותר צעירה מהם אז הם אוהבים אותי. כיף לשחק עם ילדים. אני פוגשת אותם והם קשורים לספרים שלי וזה מדהים.

מכי: יש מישהו מהמשוררים הצעירים שאת קוראת היום?

שולמית: אני לא רוצה להגיד שמות כדי לא להעליב את האחרות. אך אנשים מתפתחים באמת, אנשים שלא כותבים טוב יכולים אחר כך לכתוב כל כך טוב. אני מאמינה בזה, אני ההוכחה לזה. השירים הראשונים שלי, רואים שם את הכאבים ודברים איומים אבל הם לא טובים.

בקשר לפרסים, קיבלתי פרס קרן קיימת ופרס זקנים למשוררים עם רגל אחת בקבר. מה שהפתיע אותי זה שחברה שלי צעקה עלי שאני אשלח לפרס אשת הנשיא ואמרתי לה שאין לי סיכוי אבל שלחתי.

מכי: האם את חושבת על הקורא כשאת כותבת?

שולמית: ברור שלא. אני לא קיימת כשאני כותבת. לפעמים יש לי קוצר נשימה בכתיבה, אז אני יכולה לחשוב על מישהו או מישהי? לא אכפת לי אם יאהבו או לא. כותבת לאלוהים. אני מזהה חנפנים וגם את כל השירים הגרועים. משורר שאי אפשר לשמוע מוזיקה בשירה שלו זה נורא. חייבת להיות מוזיקליות בשירה, אם אין את זה אתה קורא גוש של מילים. צריך כינור בנפש. יש סיבה למה אנחנו קוראים את השיר בקול רם אחר הכתיבה לעצמנו ובודקים איפה זה לא עובד ועורכים. זה כמו קפל בשמלה. היום אני כבר לא צריכה לקרוא, אני כבר כמו בטהובן החירש, אני שומעת את המוזיקה בראש.

אוריאל: נשמע שהדת מאוד מרכזית בחייך, איך הגעת למקום הזה? במה זה תופס אותך?

שולמית: יום אחד השירים שלי השתנו. זה התחיל בספר ‘התרה'. ואז קרה דבר נורא מוזר, הכרתי חסיד ברסלב. באותה עת עברתי ניתוח והבנתי שהאל שהציל אותי בילדותי יציל אותי שוב. הספר הזה מנבא את הפסקת השירה שלי. החסיד היה איש יפה תואר והספר הפך לשיר אהבה.

אַחַת לְשָׁבוּעַ יוֹרְדִים חַיַּי לִבְנֵי־בְּרַק

הַדְּבָרִים עֲשׂוּיִים הָיוּ לְהִתְרַחֵשׁ אַחֶרֶת

אִלְמָלֵא נִשְׁאַרְתִּי בְּהִירוֹשִׁימָה

כְּשֶׁמַּרְגָּרִיט הִמְשִׁיכָה לְפָּרִיז

לְתַעֵד כְּאֵב וּלְקַבֵּל אֶת הַגּוֹנְקוּר

סָפֵק אִם פֵדֵרִיקוֹ פֵלִינִי עוֹד יְבַיֵּם אוֹתִי

וַאֲנִי כָּל־כָּךְ אָהַבְתִּי קוֹלְנוֹעַ

אני מאוד אוהבת את מרגריט דיראס.

בשיר נוסף אני כותבת –

בְּבֵית הַקְּבָרוֹת לְחַלְלֵי מִלְחֶמֶת הָעוֹלָם הָרִאשׁוֹנָה

שִׁחְרַרְתִּי לְפֶתַע רֶפְּלִיקָה מוּזָרָה, אֲרוּסִי קָבוּר כָּאן

לֹא בַּעֲלִי לֹא אֲהוּבִי, אֲרוּסִי

וְכָל עֲדִינוּת הָאַהֲבָה בִּנְגִיעַת נְעוּרָיו

בְּטֶקֶס אֵרוּסִין קָצָר עֶרֶב הַמִּלְחָמָה קֹדֶם חַיַּי

דִּמְּמָה שָׁם

וזה כאילו כתבה אותו אלמנה לא נשואה ממלחמת העולם הראשונה. כי אני עליתי שם למעלה בהר הצופים וזה מה שהרגשתי. התעברה בי נשמה אנגלית. “בלי דמיון אי אפשר לבסס תזה על אמונה“. חברי המלומד ביקש להחמיא ואמר לי שאני בכלל לא מבינה מה אני כותבת, שאני כותבת עולמות עליונים. “הִלַּכְתִּי בַּגִּמְגּוּם כִּבְמוֹצָא מַלְכוּת פֶּה“. הוא שאל אותי “את יודעת מה זה מלכות פה?“, עניתי “לא“ והוא ענה “זו תורה שבעל־פה“. גם אם לא הבנתי את הפרשנות הדתית למושג מלכות פה, מתוכי דליתי אותו. יש פה שיר שאחריו לא כתבתי יותר, אני לא יכולה להגיד את שמו.

אוריאל: איזה טיפ היית נותנת למשוררים צעירים?

שולמית: לקרוא הרבה. אני אישית רק לאחרונה, מהקורונה, פחות קוראת, אך משוררים חייבים לקרוא. יש לי המון אכזבה מהשירה של היום. אני אומרת את זה בבכי ממש. זה כמו במאי קולנוע, אנשים שלא רואים סרטים לא יכולים להיות במאים. אנשים לא הולכים לתיאטרון ורוצים להיות שחקנים. אתה רוצה לכתוב? תקרא! פעם אחת הזמינו אותי לקרוא שיר של ביאליק בשבוע הספר בכיכר, ואני רציתי לחמוד לצון ולקרוא שיר שלי. הרי ממילא מי מכיר את ביאליק. זו מלאכת קודש וראוי להתייחס אליה כראוי. יש סיבה למה אני מתביישת בשירים הראשונים שלי. רואים את הספר הראשון שלי ואת זה של יונה וזורקים את שלי לפח, ובצדק. יונה וולך הייתה משוררת גדולה. אני זוכרת כשהיא הוציאה את הספר הראשון שלה והיא אמרה לי שהיא תקרא לו ‘דברים', וחשבתי שזה נורא משונה כי זה שם של ספר מהתנ“ך. היא הייתה כבת עשרים ושתיים בצאת הספר. למדתי להבחין בין שיריה המוקפדים מאוד ובין אלה שנכתבו כלאחר יד, ועדיין שירתה עשתה שינוי בשירה העברית. משוררות לא כתבו עד אז כמוה, גם לא משוררים. והשפעתה גדולה גם היום על דור צעיר של כותבים.

אוריאל: בשיר שכתבת “להיפרד מהשירה“…

שולמית: באמת התכוונתי לזה, כל כך סבלתי. חיים כה מרים. זה היה נורא, השיר הזה לא ייכנס לשום ספר יותר, זה היה נורא.

אוריאל: אך בכל זאת בחרת שלא לשים אותו כשיר החותם את הספר, והשיר האחרון הוא דווקא ‘התרה', כאילו אומר לך “שרוי לך“ ואת לא חייבת להיפרד.

שולמית: אוהו, יד אלוהים כנראה. עכשיו כשאני חושבת על זה מבחינת המיקומים זה באמת יצא מאוד מתאים.

התרה

שֵׁב בְּעֹמֶק הַיְעָרִים

בְּתַעֲנִית יָחִיד וּבְתַעֲנִית חֲלוֹם

בַּכִּמָּהוֹן

וּבִצְרִיכַת מָוֶת, הַטֶּבַע שֶׁלְּךָ

בָּאֵשׁ הַמְּכַלָּה

וּבַצְּעָקָה

אַךְ גַּם מוּל רַכּוּתוֹ שֶׁל הָאֵל הַמַּתִּיר שֵׁב

וְדַי, אַל תַּכְחִישׁ אוֹתִי

(‘התרה', 1989)

 

עץ הגַעת / הנץ דורפמן  

אַחֲרֵי שֶׁאָכַלְנוּ הִתְפָּרַקְנוּ

לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים.

אֲנִי חִפַּשְׂתִּי עוֹר לְהִתְכַּסּוֹת בּוֹ.

אַתָּה אָסַרְתָּ אוֹתִי בְּלַהַט.

אַחַר כָּךְ חִפַּשְׂנוּ בַּגָּן, שׁוֹתְקִים שׁוּב וָשׁוּב אַיֶּכָּה,

מִתְחַקִּים אַחֲרֵי עֲקֵבוֹת כְּמוֹ

תְּאֵנָה תְּלוּשַׁת עָלִים

אוֹ נֶשֶׁל נָחָשׁ, שׁוֹאֲלִים בְּאַקְרַאי

אוּלַי רָאִיתָ אֱ־לֹהִים אֶחָד

עָבַר

לִפְנֵי רֶגַע

 

ארעא / הנץ דורפמן       

אֵינֶנִּי חוֹלֶמֶת.

זְמַנִּים לֹא מִתְכַּוְּצִים לִי. אֵין לִי דַּקָּה

לְהַשְׁחִיל בָּהּ חוּט שָׁנִים.

הַזִּכָּרוֹן שֶׁלִּי לֹא מִתְנַקֵּב. דָּבָר לֹא מִסְתַּנֵּן בַּעֲדוֹ.

הָרֶחֶם מִתְכַּוֶּצֶת לִי. דַּקָּה דַּקָּה

אֲנִי נִדְמֶמֶת מֵחוֹרֵב. חֹדֶשׁ נִמְשָׁךְ,

נֶקֶב   נֶקֶב, דָּבָר לֹא נִזְכָּר בִּי, בּוֹר לֹא סוּד.

אֵינֶנִּי חוֹלֶמֶת.

 

כרֵת / הנץ דורפמן         

פִּתְאֹם שָׁנִים אַחֲרֵי

הִתְעוֹרַרְתִּי עִם כְּאֵבֵי פַנְטוֹם

בָּאֱ־לֹהִים

אֲנִי רוֹצָה לְהַרְגִּישׁ אוֹתוֹ שׁוּב

כְּמוֹ שֶׁנִּתְקַע לִי בַּגָּרוֹן לֵילוֹת שְׁלֵמִים,

כְּמוֹ שֶׁבָּרַק בְּעֵינַי לִפְרָקִים

שֶׁנִּצַּת בַּמִּלִּים שֶׁנָּבְטוּ תַּחַת יָדַי

וְנִבְעַט בְּמַחְבָּרוֹת כְּתֻמּוֹת וּבְצִדֵּי דַּפִּים.

יוֹםשַׁבָּת אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם,

מֵי הַזְּמַן הַמְאָרְרִים:

עַל הַשֻּׁלְחָן מִתְיַתְּמוֹת יַחַד

גְּמָרָא וְכוֹס תֵּה.

גַּם בָּהֶן אֱ־לֹהִים

כּוֹאֵב לִי מְעַט. גַּם בְּךָ.

שָׁמַיִם נוֹפְלִים בַּחַלּוֹן.

צִדֵּי דַּפִּים שֶׁצָּהֲבוּ אֵלֶיךָ

גַּם הֵם חוֹשְׁכִים אַט אַט.

אוּלַי, אֲנִי אוֹמֶרֶת

לְהַדְלִיק אֶת הָאוֹר

 

עקירה / הנץ דורפמן      

כְּרוּבִים הֲפוּכִים בַּשָּׂדֶה. תַּפּוּחֵי

אֲדָמָה מְלֵאֵי עֵינַיִם

וְכִיּוֹר מְנֻתָּץ.

אֱ־לֹהִים עָיֵף בְּנַעֲלַיִם גְּבֹהוֹת

עוֹשֶׂה לוֹ דֶּרֶךְ,

מְחַפֵּשׂ מָקוֹם לִקְרֹס

לְרֶגַע מִתְּפִלּוֹת

מַפְצִירוֹת בְּנֵה בֵּיתְךָ.

גַּם אֵלָיו צָעֲדוּ שׁוּרוֹת בְּמַדִּים.

מֻתָּשׁ מִמִּלְחֲמוֹת אֵ־ל

מִסְתַּתֵּר מֵחֲמָתוֹ בְּצֵל עֵץ,

זוֹרֶה תְּפִלּוֹת לָרוּחַ בַּאֲוִיר עוֹמֵד

לְרֶגַע עוֹצֵם עֵינַיִם כְּבֵדוֹת

כָּמוֹנִי

נִרְדָּם בַּשְּׁמִירָה

לְמַרְאִית אַיִן,

חוֹלֵם לְהָשִׁיב אֶת הַזְּמַן.

אֵל מֶלֶךְ יוֹשֵׁב

אֶצְבָּעוֹת רְפוּיוֹת בַּכֶּתֶר,

עָלִים בָּרוּחַ מְשַׂחֲקִים

תּוֹפֶסֶת אוֹר עַל פָּנָיו,

מִתְעוֹרֵר נִבְהָל

אֶל פְּלִיאַת יְלָדִים נִלְחֶשֶׁת

וְלוּחַ שָׁנָה:

הַמֶּלֶךְ בַּשָּׂדֶה ––

 

אחת מתוך אחת / הנץ דורפמן                                                  

בְּלִי לְמַלֵּא רוּחַ,

אִשָּׁה    עַל הַנְּיָר    מְבַקֶּשֶׁת

לְהוֹשִׁיב בִּי גּוּף

לְהָעֵז לְהַנִּיחַ: יְרֵכַיִם

וּלְמַעְלָה מִזֶּה.

אֲפִלּוּ בְּעֵט מָחִיק, אֲפִלּוּ בְּעִפָּרוֹן

אֲפִלּוּ לְגַלְגֵּל  יְ רֵ כַ יִ ם

עַל קְצֵה הַלָּשׁוֹן

כְּמוֹ לֹא דִּבֵּר בָּהֶן אַף אֶחָד מֵעוֹלָם

כְּמוֹ לֹא הָיוּ

נְגוּעוֹת

 

בפאתי רמאללה / הנץ דורפמן                                                  

הָרִים מוּל הַדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה

מַצְלִיבִים רַגְלַיִם לְאַט וּבְקֶצֶב

קָבוּעַ לְהַסְתִּיר לִי

אוֹמְרִים עַד כָּאן

וָאדִי־מַה־שְּׁמוֹ, יוֹתֵר מִזֶּה

לֹא תָּבוֹאִי.

אַחֲרֵיהֶם אֶרֶץ עֲיָנוֹת

וּתְהוֹמוֹת

 

שֶׁמֶשׁ יוֹרֵד עַל יַרְכֵי

הָאָרֶץ הַזֹּאת הַחוּשָׁנִית

צוֹעֶקֶת   תַּכְּבִּיר

רְכוּשָׁנִית

מְכַיֶּסֶת מִמְּךָ כָּל

הָאוֹר טִפִּין טִפִּין

טוֹעֶנֶת לְבַעֲלוּת

וְאֵינְךָ מֵשִׂים

אֵינְךָ מֵשִׂים

 

עַל כְּבִישׁ אֵין קְלִיטָה

סִימַן אָפֹר אֶחָד מֵעִיד

שֶׁהַתְּפִלּוֹת נִשְׁאָרוֹת בַּחֲלַל

הָרֶכֶב מִבְּלִי לְהִתְקַבֵּל.

עַנְנֵי צֶמֶר־גֶּפֶן קְרוּעִים,

סִימָנִים כְּחֻלִּים אֲפִלּוּ

בָּאֹפֶק

 

 

* תַּכְּבִּיר – ההצהרה בדבר גדלוּת האל באמצעות הקריאה “אַללָּהֻ אַכְּבַּר“.

 

הכסא / מכי חכם נאמן                                                             

בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת נִפְעָר בְּתוֹכִי

סֶדֶק, רַק בַּחֹשֶׁךְ הַזֶּה

אֲנִי מַתְחִילָה לִרְאוֹת: יַלְדָּה קְטַנָּה

עַל כִּסֵּא רַגְלֶיהָ כְּפוּתוֹת,

יָדֶיהָ עַל אָזְנֶיהָ לְבַל תִּשְׁמַע.

עֵץ הַשְּׁזִיף הָאָדֹם עַל גִּזְעוֹ הַחוּם,

הַמְחֻסְפָּס, שִׂיחֵי הַהֲדַס הַנָּעִים בָּרוּחַ

מַחֲזִירִים מַבָּט,

עֲנָקֵי הַטֶּבַע, בְּעֵינַיִם פִּרְאִיּוֹת,

פּוֹעֲרִים לֹעַ.

הִיא מְאַבֶּדֶת אֲחִיזָה

הַכִּסֵּא גָּדוֹל לְמִדּוֹתֶיהָ

הִיא זוֹ אֲנִי, אֲנַחְנוּ

אוֹחֲזוֹת בְּאוֹתוֹ הַבֶּגֶד,

מִכְנְסֵי גִּ'ינְס קְרוּעִים

בַּבִּרְכַּיִם, חֻלְצַת טִי שֶׁרְט

לְבָנָה, יְחֵפוֹת.

 

מחרוזת שירים מבית הספר / מכי חכם נאמן                                   

1

הַמּוֹרֶה סְנֶה תָּפַשׂ אוֹתִי חוֹלֶמֶת

בַּמִּסְדְּרוֹן, אָחַז בְּיָדוֹ אֶת מִכְסֵה

הַפַּח וְהִכָּה בַּאֲחוֹרַי. אֲנִי זְרִיזַת גּוּף

וּקְשַׁת לֵב, חוֹמֶקֶת בַּהֲסָטַת הַגּוּף מִפְּנֵי

הַמַּכָּה אַךְ הִיא מַשִּׂיגָה אוֹתִי,

הַמּוֹרֶה סְנֶה לֹא אוֹהֵב יְלָדוֹת

הוּא מְמַשְׁטֵר אֶת הַסֵּדֶר דֶּרֶךְ הָאֲחוֹרַיִם שֶׁלִּי.

2

שֶׁיֵּשׁ הַקְצָאַת מַשְׁאַבִּים לֹא צוֹדֶקֶת –

לְשֵׁם כָּךְ אַתְּ לוֹמֶדֶת בִּמְהִירוּת רַבָּה

הֵיכָן אִמָּא מַסְתִּירָה אֶת הָאַרְנָק הַכָּחֹל.

הֵעָזְרִי בַּכִּסֵּא לְשֵׁם יִתְרוֹן הַגֹּבַהּ, עֲלִי לְמַעְלָה

עַל קְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת, הוֹשִׁיטִי יָד, לֹא רַק

עַד לְאָן שֶׁיָּדֵךְ מַשֶּׂגֶת, קְחִי לְיָדֵךְ

אֶת הָאַרְנָק שֶׁל אִמָּא, קְחִי לָךְ מַטְבְּעוֹת,

הִשָּׁמְרִי לָךְ

לְכִי לָךְ אֶל הַמַּכֹּלֶת, צְאִי בַּהַפְסָקָה

הַגְּדוֹלָה, יֵשׁ לָךְ כֶּסֶף מִשֶּׁלָּךְ

קְנִי לָךְ סֶנְדְבִיץ' תּוּנִיסָאִי

עִם הַרְבֵּה חָרִיף.

 

3

בַּגִּיל הַזֶּה אַתְּ כְּבָר לוֹמֶדֶת

עַל עֹנִי וְעַל אִי צֶדֶק חֲלֻקָּתִי.

בַּגִּיל הַזֶּה אַתְּ כְּבָר יוֹדַעַת שֶׁלְּאִילָנָה

אֵין כֶּסֶף וְלָרֹב גַּם אֵין לָהּ אֹכֶל מִשֶּׁלָּהּ

אַתְּ בּוֹצַעַת אֶת הַסֶּנְדְבִיץ' הַתּוּנִיסָאִי

לִשְׁנַיִם. אוֹמְרִים שֶׁיֵּשׁ לָהּ כִּנִּים בָּרֹאשׁ

הֵן זָחֲלוּ לְתוֹךְ הַכִּיּוֹר כְּשֶׁסֵּרְקָה

אֶת שְׂעָרָהּ רָחֲשׁוּ לָהֶן הַכִּנִּים

כִּפְנִינִים שְׁחֹרוֹת עַל הַכִּיּוֹר הַלָּבָן.

4

הַמּוֹרָה תְּהִלָּה לִמְּדָה סִפְרוּת

בְּסוֹף הַיּוֹם. אֲנִי בָּאָה לִשְׁמֹעַ אוֹתָהּ

לֹא מַפְסִידָה אַלְתֶּרְמַן, לֹא מְוַתֶּרֶת

עַל פֻּנְדַּק הָרוּחוֹת.

וְכַאֲשֶׁר לֹא אִוְּתָהּ לְהַכְנִיסֵנִי

לְכִתָּתָהּ, תַּחַת כְּנָפֶיהָ

לֹא נָתְנָה לִי מָקוֹם

הָלַכְתִּי הָלוֹךְ

בַּדֶּרֶךְ אֶל הַחִפּוּשִׁית הַקְּשִׁישָׁה

שֶׁחַלּוֹנוֹתֶיהָ קְשׁוּרִים בְּחֶבֶל

הַמַּמְתִּינָה כְּמוֹ נָעֳמִי לַחֲנַנְאֵל

שֶׁיְּשַׁחְרֵר אוֹתָהּ מִיִּסּוּרֶיהָ

וְהָפַכְתִּי אֶת נִשְׁמַת גַּלְגַּלֶּיהָ

עַד שֶׁנָּפְחוּ אֶת הָאֲוִיר, כְּמַלְאַךְ

הַמָּוֶת לְנִשְׁמָתָהּ שֶׁל נָעֳמִי.

 

[תינוק נולד לבני] / מכי חכם נאמן                                                

תִּינוֹק נוֹלַד לִבְנִי,

מִסְתַּכֵּל אֵלַי בְּעֵינֵי

צִמּוּקִים, מְחַיֵּךְ אֵלַי

בְּחִיּוּךְ שֶׁל שׁוֹקוֹלָד.

תִּינוֹק אֱגוֹז קוֹקוֹס, גּוֹלֵשׁ אֵלַי

מִמַּעֲבֵה הַיַּעַר, זוֹחֵל עַל גְּחוֹנִי

בַּשְּׁבִיל הַנִּשְׁכָּח, בִּנְתִיב

הַבֶּטֶן הַגְּדוֹלָה

מֵעִיר אֶת הַחַיָּה הָאִמָּהִית, פּוֹעֶה

כְּשֶׂה בֵּין אִילָנוֹת גְּבֹהִים

עוּרִי עוּרִי.

עוּרִי מִמְּעָרַת הָאֵם הַקְּדוּמָה

צוֹבֵט הַכְּאֵב בְּפִטְמוֹתַי

הַחִוְּרוֹת.

תִּינוֹק אוֹחֵז בְּפִטְמוֹתֶיהָ

הַסְּדוּקוֹת שֶׁל אִמּוֹ כִּמְנַצֵּחַ

אֲנִי רַק הַסַּבְתָּא הַמִּשְׁתַּנָּה בִּן

לַיְלָה, מָה הִתְעוֹרֵר בְּגוּפָהּ

אֵין לָהּ הוֹרְמוֹנִים, הִיא לֹא

נוֹרְמָלִית, לֹא הוֹרְמוֹנָלִית, אֲבָל הִיא כָּל כָּךְ

מוּנַעַת, נִכְנַעַת.

הָרְגָשׁוֹת שֶׁלָּהּ דּוּגִית

סְחוּפָה, הָרְגָשׁוֹת שֶׁלָּהּ קְלִפַּת

אֱגוֹז, קְלִפַּת שׁוּם בְּיוֹם גָּשׁוּם,

מְטַפְטֶפֶת חָלָב מֵהָעֵינַיִם

שֶׁיֹּאכַל, שֶׁיִּגְדַּל, שֶׁיֹּאהַב, שֶׁיַּכִּיר,

שֶׁיִּזְכֹּר.

 

[כשהוא כבר גדול ויש לו] / מכי חכם נאמן                                    

כְּשֶׁהוּא כְּבָר גָּדוֹל וְיֵשׁ לוֹ

אִשָּׁה, יֵשׁ לוֹ יֶלֶד מִשֶּׁלּוֹ

כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ קְצָת פָּחוֹת

סַבְלָנוּת אֵלַיִךְ, כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ

סִדְרֵי עֲדִיפֻיּוֹת

כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ זְמַן קָצוּב לְשִׂיחוֹת

אִתָּךְ, קְצָרוֹת כְּכָל הָאֶפְשָׁר

כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ דֶּרֶךְ לְבַקֵּשׁ מִמֵּךְ

כֶּסֶף, כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ פִּנָּה שֶׁאֵינֶנָּה

נִתֶּנֶת לַהֲזָזָה שֶׁהִיא סֶלַע

שֶׁאַתְּ מַחֲזִיקָה וּמְטַפַּחַת

שֶׁיֵּשׁ לוֹ חִיּוּךְ וּמַבָּט

וְנִימַת קוֹל, שֶׁיֵּשׁ לוֹ הִלּוּךְ

וְיֵשׁ לוֹ אוֹקְיָנוֹס כָּחֹל

וּשְׁנֵי מִילְיַארְד עֲנָנִים

וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים צִפּוֹרִים

מְקַנְּנוֹת בֵּין עֲנָפָיו

שֶׁהוּא בִּשְׁבִילֵךְ

נַדְנֵדַת עֲנָק

וְרַגְלַיִךְ לֹא נוֹגְעוֹת

בַּקַּרְקַע

אַתְּ מַגִּיעָה לַשָּׁמַיִם

בְּדַקָּה, נוֹחֶתֶת

לָאָרֶץ בִּשְׁנִיָּה

וְכָל זֶה בְּכַף

יָדוֹ מֻנָּח

כִּי יֵשׁ לוֹ

כָּל מַה שֶּׁאַתְּ חוֹמֶדֶת,

כִּי יֵשׁ לוֹ

כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ לָךְ.

 

[בגינה זעירה מסתתר סוד] / מכי חכם נאמן                                   

בְּגִנָּה זְעִירָה מִסְתַּתֵּר סוֹד

הַיְקוּם כֻּלּוֹ. מֵעֵבֶר לַגָּדֵר

אוֹטוֹבּוּס מְפַזֵּר פִּיחַ

בְּאַפֵּי הָעוֹבְרִים וְהַשָּׁבִים

אַךְ הַשֶּׁקֶט בַּגִּנָּה

מַשְׁתִּיק אֶת הַפְּרָחִים

מַשְׁתִּיק אֶת הַפֵּרוֹת

הַכְּתַמְתַּמִּים שֶׁל עֵץ הַקּוּמְקְוָאט

אֶת פַּז הַשֶּׁמֶשׁ

עַל עֲנָפֶיהָ הָאֲרֻכִּים

שֶׁל הַלִּימוֹנִית,

צִלְלֵי הֶעָלִים עַל

רִצְפַּת הַבֵּטוֹן.

הַשֶּׁקֶט הַזֶּה הוּא קָטָן

וְשַׁבְרִירִי,

בְּכָל רֶגַע

יָכוֹל לְהִשָּׁבֵר לָךְ הַלֵּב

בְּכָל רֶגַע יְכוֹלָה

תְּחוּשַׁת הַכְּאֵב שֶׁל

הַבְּדִידוּת לְחַלְחֵל שׁוּב

בְּעוֹד רֶגַע

גַּלֵּי הַחַג יִשְׁטְפוּ אוֹתָךְ

אַתְּ תַּעַמְדִי בֵּין

הַסִּירִים, בְּדִירָה שֶׁאֵינָהּ

שֶׁלָּךְ, וּתְבַשְּׁלִי

הַגִּנָּה עֲדַיִן בְּכִיסַיִךְ

בֹּשֶׂם הַשִּׂיחִים

עֲדַיִן בִּשְׂעָרֵךְ

סוֹד הַקִּיּוּם בְּעֵינַיִךְ,

שֶׁיִּהְיֶה לָךְ חַג שָׂמֵחַ אֲהוּבָה.

 

מקצה המסדרון / מוטי מושקט                                                     

קוֹלוֹ הוֹלֵךְ

מִקְּצֵה הַמִּסְדְּרוֹן וְעַד קָצֵהוּ

חוֹתֵר בֵּין תַּחְבּוֹשׁוֹת וְצִנּוֹרוֹת

חֻלְצוֹת פִּיגָ'מָה לֹא רְכוּסוֹת

סְדִינִים וּשְׂמִיכוֹת

מְעַרְבֹּלֶת

אַבְחָנוֹת וּתְרוּפוֹת

סַחַף בְּשׂוֹרוֹת מָרוֹת

שֶׁבָּלַע זוֹ אַחַר זוֹ

וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה

כָּל הֶגְיוֹנוֹתַי וּמִשְׁפָּטַי

נֶאֶלְמוּ

וּמִלִּים שֶׁאָמַרְתִּי

תָּפְלוּ בְּפִי

מְאֹד

 

בדיקה גופנית / מוטי מושקט                                                   

זוֹ בְּדִיקָה גּוּפָנִית

לֹא סַעֲרַת נֶפֶשׁ

לֹא רַכּוּת נְשִׁימָה אוֹ רִגְשַׁת אֲוִיר קַר

רֵאָה נִמְתַּחַת

גּוּשׁ מְחַכֶּה

לְהִתְגַּלּוֹת

הָאִישׁוֹנִים מְגִיבִים

לְהִתְקָרְבוּת

אַל תְּדַבֵּר עַכְשָׁו

אֲנִי מְנַסֶּה לְהַקְשִׁיב

לַלֵּב שֶׁלְּךָ

 

שימור כאבים / מוטי מושקט                                                   

הַיָּדַיִם זוֹכְרוֹת

מֵעַצְמָן

הַלֵּב נִרְעָד לְקֶצֶב

הַלְּחִיצוֹת

נִקְרָע

הַקְּרוּם הַמַּפְרִיד

בֵּין חַיִּים וּמָוֶת

חֹק שִׁמּוּר הַכְּאֵבִים

סְכוּמָם קָבוּעַ

נֶפֶשׁ

תַּחַת נֶפֶשׁ

 

 

חסידות / מוטי מושקט                                                            

בַּטִּיּוּל הָאַחֲרוֹן

חִפַּשְׂנוּ אֶתְכֶן

אִמָּא

מְסֻנְוֶרֶת מִתְּכֵלֶת וּמֵחֻלְשָׁה

הִתְנוֹדְדָה

רִחֲפָה מִסַּפְסָל לְסַפְסָל

הַבֹּקֶר

הֲבֵאתֶן בִּתְנוּעוֹת כָּנָף גְּדוֹלוֹת

שִׂמְחָה מֻכֶּרֶת

וְאַחֲרֵי שֶׁנֶּעֱלַמְתֶּן בִּנְקֻדּוֹת שְׁחֹרוֹת

הִיא אִתִּי

 

פרקינסון / מוטי מושקט 

מַרְאֶה לִי

יָדַיִם רוֹעֲדוֹת

כַּנְפֵי אֶבֶן אֲפֹרוֹת

מְפַרְפְּרוֹת

צִפּוֹר שְׁבִירָה

בֵּינֵינוּ

אַתָּה מוֹשֵׁךְ אֶת יָדֶיךָ

 

ביקור / מוטי מושקט

אָבִי אָמַר:

“עֵץ צָרִיךְ לִגְזֹם מִבִּפְנִים

שֶׁיִּהְיֶה מָקוֹם

לְצִפּוֹרִים.“

בֹּקֶר שִׁשִּׁי בַּמִּרְפֶּסֶת

בִּתִּי בָּאָה לְבַקֵּר.

צִפּוֹר

נוֹחֶתֶת עַל עֲנַף הַלִּימוֹן הַגָּזוּם

בְּלִי הַתְרָאָה

בְּדַרְכָּהּ מִשָּׁם לְשָׁם

 

תחנונים / תמר מאיר                                                               

בַּכַּדּוּר שֶׁאֲנִי קוֹצָה אֵלַי

בִּקְצוֹת אֶצְבְּעוֹתַי

רוֹחֲשׁוֹת תְּפִלּוֹת רַבּוֹת

רַבּוֹת שֶׁאֲנִי מְפַחֶדֶת

שֶׁמָּא יַחְמְקוּ חֲזָרָה

אֶל תּוֹךְ הַקְּעָרָה

וְיִקָּלְעוּ לִבְלִי שׁוּב

בַּצַּמּוֹת הֶעָבוֹת הַמֻּבְרָשׁוֹת

בַּבֵּיצָה הָרַכָּה

וְיִכָּלְאוּ בְּתַבְנִיּוֹת

וְיֵלְכוּ בְּדֶרֶךְ כָּל חַלָּה

וְיִהְיוּ שְׁחוּמוֹת חַמּוֹת וְיִלְחֲשׁוּ שֵׁמוֹת

לִרְפוּאָה, לְזִוּוּג הָגוּן, לִפְרִי בֶּטֶן, לְפַרְנָסָה טוֹבָה

לִבְרָכָה, לְהַצְלָחָה, לְשִׂמְחָה, לְמִשְׁפָּחָה

וְאֵיךְ אֶאֱסֹף אוֹתָן שׁוּב

לִרְחֹשׁ בְּרַחֲשֵׁי לִבִּי

הַבִּלְתִּי אֲפוּיִים.

 

[כשהסוכה שלך נפלה] / תמר מאיר                                              

 

מי שרעב ימצא אצלנו פת של לחם

מי שעייף ימצא פה צל ומי באר

מי שסוכתו נופלת

חרש ייכנס בדלת

ועד עולם יוכל להישאר

יורם טהרלב

כְּשֶׁהַסֻּכָּה שֶׁלָּךְ נָפְלָה

שָׁכְבוּ כַּפּוֹת תְּמָרִים מְבֻיָּשׁוֹת

מִתַּחַת לַסְּדִינִים הַלְּבָנִים

הֵצִיצוּ בֵּין הַחֲרַכִּים פִּרְחֵי נְיָר גְּזוּרִים

בְּיַד יַלְדָּה.

חֻלְיוֹת שַׁרְשֶׁרֶת צִבְעוֹנִית נֻתְּקוּ וְנִתְפַּזְּרוּ בָּרוּחַ

וְקֶרַע שֶׁל פָּסוּק תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים

נִתְלַשׁ מִן הַכְּרָזָה.

הַחַמָּה הַמְרֻבָּה

חָרְכָה אֶת אַדְמָתֵךְ הַחֲשׂוּפָה

צֵל לֹא הָיָה לָךְ

וּמַיִם לְהָשִׁיב נַפְשֵׁךְ.

כְּלוּם לֹא חָצַץ עוֹד בֵּינֵךְ לְבֵין הָעוֹלָם

וְגַם הַכּוֹכָבִים שׁוּב לֹא נִרְאוּ

מִבַּעַד לְקוֹרוֹת הַסְּכָךְ

הֵם נֶחְשְׂפוּ פִּתְאֹם בְּזָהֳרָם הַמְבַשֵּׂר

פְּרוּשִׂים בִּמְלֹא שָׁמַיִךְ

 

[לילה ללילה מחווה דעתו] / תמר מאיר                                         

לַיְלָה לְלַיְלָה מְחַוֶּה דַּעְתּוֹ

עָלֵינוּ, אֲנִי שׁוֹמַעַת אוֹתָם

מְלַחֲשִׁים בְּהַעֲבָרַת הַמִּשְׁמָרוֹת:

פִּזּוּר מַצָּעֵינוּ, צַעֲצוּעֵי הַיְלָדִים, הַכֵּלִים בַּכִּיּוֹר

הָעוֹלֶה עַל גְּדוֹתָיו

אָשְׁרֵנוּ.

אֲנִי מִתְהַפֶּכֶת לַצַּד הַשֵּׁנִי,

יִהְיוּ לְרָצוֹן

 

כיתה ז / תמר מאיר                                                                 

בִּלְוָיָה סוֹדִית טָמַנְתִּי

מְעִילוֹן חֲמוּד פַּסִּים

חֻלְצַת אָרִיג צְהֻבָּה

שָׁמַיִם נְקִיִּים

בְּתַחְתִּית סַל הַכְּבִיסָה

אֶת עַצְמִי קָבַרְתִּי בְּהַרְרֵי סַבּוֹן מַקְצִיף

וּבְמִכְוַת מַיִם לוֹהֲטִים נִסִּיתִי לִמְחוֹת

אֶת זֵכֶר אַחַר הַצָּהֳרַיִם

אַחַר כָּךְ הִמְשִׁיךְ הָאוֹטוֹבּוּס לִרְדֹּף אַחֲרַי

מָלֵא נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים

גַּם בַּחֲלוֹמוֹת הִמְשִׁיכוּ נוֹסְעָיו לִשְׁתֹּק

כְּשֶׁאֲנִי טָרֹף טֹרַפְתִּי.

לְאִמִּי לֹא הִגַּדְתִּי.

 

לפעמים אדם משליך עצמו לבור  / תמר מאיר                                

בְּעַצְמוֹ הוּא מַשְׁלִיךְ אֶת עַצְמוֹ לַבּוֹר

בְּעַצְמוֹ הוּא מְרוֹקֵן מִשָּׁם אֶת הַמַּיִם

שֶׁיּוּכַל לִרְאוֹת

מַה יִּהְיוּ חֲלוֹמוֹתָיו.

רְאוּבֵן לֹא יָבוֹא לָקַחַת אוֹתוֹ מִשָּׁם אֶל אָבִיו

יְהוּדָה לֹא יַצִּיעַ לִמְכֹּר לְאֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים

אוּלַי תָּמָר תַּעֲבֹר עַל שְׂפָתוֹ וְתַשְׁלִיךְ

מַטֶּה וְחוֹתֶמֶת וּפְתִילִים

אוּלַי הוּא יֵצֵא בְּעַצְמוֹ

אִם יוֹדֶה

שיר ערש / ישראל ורמן 

עֲצֹם עֵינַיִם זְכוּכִיּוֹת

שַׁן דֻּבִּי שַׁן,

עֲצֹם עֵינַיִם לֹא לִרְאוֹת

שַׁן דֻּבִּי שַׁן,

הוּא נוֹשֵׁם לִי בַּפָּנִים

שַׁן דֻּבִּי שַׁן,

כּוֹאֵב לִי שָׁם בַּתַּחְתּוֹנִים

שַׁן דֻּבִּי שַׁן.

הֲיִי שְׁקֵטָה בֻּבָּה שֶׁלִּי

בֻּבָּה שֶׁלִּי קְטַנָּה,

מָחָר,

שִׂמְלַת פְּרָחִים

וּגְלִידָה תּוּת

אָבִיא לָךְ מַתָּנָה,

עַכְשָׁו הֲיִי שְׁקֵטָה

בֻּבָּה שֶׁלִּי קְטַנָּה,

אִמָּא יְשֵׁנָה

עֲצֹם עֵינַיִם זְכוּכִיּוֹת

שַׁן דֻּבִּי שַׁן,

עֲצֹם עֵינַיִם לֹא לִרְאוֹת

שַׁן דֻּבִּי שַׁן

 

מצעד המתים / ישראל ורמן                                                    

אַל תָּבוֹא אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה

אַל תִּצְעַד בִּדְגָלִים

וְסֵפֶר תּוֹרָה בְּחֵיקְךָ

לֹא יִתְגַדַּל

לֹא יִתְקַדַּשׁ

וְלֹא מָלֵא רַחֲמִים

שֶׁמֶשׁ לֹא מְאִירָה

בַּמָּקוֹם הַזֶּה

לֹא יָרֵחַ בַּלַּיְלָה

וֵאלֹהִים מֵלִיט אֶת פָּנָיו

יָרֵא מֵהַבִּיט

 

בית / ישראל ורמן

אֵין כְּתֹבֶת

לֹא גַּג

לֹא קִירוֹת

עֲטוּף שְׂמִיכַת

מִלִּים

זֶה

הַבַּיִת

 

נפל / ישראל ורמן         

סִיגַרְיוֹת מְעוּכוֹת בְּכוֹס קָפֶה

אֶצְבַּע עֲקָרָה עַל

מִקְלֶדֶת,

לֵדָה

שְׁקֵטָה

עַל נְיָר

לָבָן

סיפורי סבתא / ישראל ורמן                                                     

שׂוֹנְאִים זֶה אֶת זֶה

הוֹרְגִים זֶה בָּזֶה –

רֵיחַ אֲבַק

שְׂרֵפָה בָּאֲוִיר

וְהַכֹּל בִּגְלָלֵךְ סַבְתָּא.

לְזֶה נָתַתְּ

וּלְזֶה נָתַתְּ

לְזֶה סִפַּרְתְּ

וּלְזֶה סִפַּרְתְּ

זֶה אוֹמֵר כֻּלָּהּ שֶׁלִּי

וְזֶה אוֹמֵר

כֻּלָּהּ שֶׁלִּי.

הוֹ סַבְתָּא

רַק סִפּוּר סִפַּרְתְּ

שֶׁיֵּרָדְמוּ

שֶׁיִּרְאוּ בַּחֲלוֹמוֹת.

אֵיזוֹ דַּיְסָה בִּשַּׁלְתְּ

[ושמעתי כובד רגלי המתרחקות] / טוהר דוד

וְשָׁמַעְתִּי כֹּבֶד רַגְלַי הַמִּתְרַחֲקוֹת

וְהָלְמוּ פְּעִימוֹת הַלֵּב

חָמֵשׁ לְמַדְרֵגָה

שְׁרִיקוֹתֶיהָ הָעֲצוּבוֹת נִמְשְׁכוּ מֵהַחֶדֶר הַגָּדוֹל

תַּחֲנוּנִים בִּשְׂפַת הַבְּעָתָה

שִׁבְרֵי מִלּוֹת וּמִשְׁפָּטִים

הִתְנַשְּׁפֻיּוֹת: לְהַקִּיז הַחֹשֶׁךְ הַנּוֹרָא

וְלֹא הָיָה לִי אֶלָּא לִשְׁתֹּק

וְלֹא הָיָה לִי אֶלָּא לִשְׁתֹּק

(אֲבָל נִסְיוֹנוֹת נוֹאָלִים עָמְדוּ בִּקְצֵה הַלָּשׁוֹן

וְלִרְגָעִים נָפְלוּ אַחַר הַמַּעֲקֶה)

בֵּין עֵינַיִם נִשְׁמָטוֹת

שֶׁמָּסְרוּ עַצְמָן לְפַחַד

הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁתָּאִיר

וּמַה תְּגַלֶּה

 

דהיות / טוהר דוד

יָדְעָה לַעֲשׂוֹת דְּהִיּוֹת בִּכְעָסִים

לְרַכֵּךְ לְשַׁכֵּךְ

בְּמִלּוֹת אֱמֶת זַהֲרוּרִיּוֹת

עֲדִינוּת יָדְעָה לְהַמְצִיא

יֹפִי

כְּמוֹ אָלוֹוֶרָה עַל כְּוִיּוֹת גִּמְגּוּם שֶׁלִּי

הָיִיתִי נִמְחֵית

נְמַסָּה, מְבָרֶכֶת בְּלִבִּי

וּמוֹדָה

 

מחול / טוהר דוד           

“רוב זני השקד זקוקים למנת צינון חורפי

כדי להגיע להתעוררות תקינה“

שְׁקֵדֵי אֶשְׁתָּקַד הַקָּשִׁים וְהַצְּמוּקִים

שַׁיָּכִים לִי

כְּמוֹ פִּרְחֵי הַלָּבָן הַפְּזוּרִים

מִמֶּנִּי בִּמְתִיקוּת מְשַׁכֶּרֶת

הַמַּזְמֶנֶת לִלְגֹּם וְלִלְגֹּם

וּלְפַזֵּר לָאֲדָמָה וְלָרוּחַ

לוּלֵא נָפַל בִּי חֹרֶף

לוּלֵא קָשׁוּ פֵּרוֹתַי בִּי וְיָשַׁנּוּ

לֹא הָיָה קָם בִּי עַתָּה

הַמָּחוֹל הַנּוֹשֵׁם הַזֶּה

 

צעיפים / טוהר דוד        

כַּמָּה הִתְחַמַּמְנוּ בַּחֹרֶף שֶׁעָבַר

עַכְשָׁו צְעִיפִים אֲחֵרִים סְבִיב צַוָּארְךָ

תָּמִיד הָיִיתִי קְצָרָה וְחוֹנֶקֶת

תָּמִיד שְׁתִיקָה בִּקְצֵה הַלָּשׁוֹן

פַּעַם חָשַׁבְתִּי: אֲנִי שׁוֹמֵר הַסַּף

הַיּוֹם יוֹדַעַת: לִצְלִילֵי הֶחָלִיל שֶׁלְּךָ

הַיּוֹם הוֹלֶכֶת לִמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים בַּזְּמַן

שׁוּב מוּל שָׁמַיִם רֵיקִים

קַר לִי

עָדִיף הָיָה גֶּשֶׁם

 

אילת השחר / טוהר דוד 

שבשעה שדחוקה לה השעה וצריכה למזון לה ולכל החיות, היא הולכת למרחוק לדרך רחוקה, ומביאה ומובילה מזון… וכאשר מגיעה, מתאספות אצלה כל שאר החיות, והיא עומדת באמצע ומחלקת… וממה שמחלקת להן היא שְׂבעה.

(זוהר פנחס, ח“ג רמט, תרגום)

מִתְפַּלֶּלֶת אֶת הַחַיּוֹת

מְבָרֶכֶת לָכֶן מִדֶּרֶךְ הָרְחוֹקָה

מְבָרֶכֶת לָכֶן מְזוֹנוֹתֵיכֶן

רְחֵבוֹת יָדֶיהָ, רְחֵבִים בְּגָדֶיהָ

עוֹד וְעוֹד כְּאִלּוּ יוֹתֵר מִכֻּלְּכֶן אָכְלָה

פִּתְאֹם

מַדְרֵגָה תַּחְתּוֹנָה

כָּל הַבְּרָכוֹת קְלָלוֹת

סְבִיבָהּ כֻּלְּכֶן אֲרָיוֹת,

כְּלָבִים, קַרְנֵי רְאֵמִים

גַּם תְּפִלָּה מַקִּיפָה וְטוֹרֶפֶת

עת להיגמר / נדב בן פזי 

הָעֵת שֶׁלִּי עוֹבֶרֶת

וְהָעִמְעוּם זוֹרֵחַ אֵלַי

יָדַעְתִּי עֵינַיִם שֶׁהִצִּיתוּ בִּי

שִׁבְרֵי לֵב

בָּנִיתִי מֵהֶם מִשְׁקָפַיִם לִרְאוֹת בָּהֶם גַּעְגּוּעִים

וְהָעֵת עוֹבֶרֶת

שַׁלֶּכֶת עִגּוּלִים שֶׁנִּנְטָשִׁים בַּפְּאָתִים

וְקַוֵּי הָאֹפֶק הַכַּלְכָּלִי

מְקַבְּלִים אוֹתִי אֲלֵיהֶם

קְצוֹתַי מְבִיאִים בַּסֵּתֶר מַתְּנוֹת רוּחַ

כְּדֵי שֶׁאוּכַל לְהִתְבַּדֵּר אִתָּהּ

עַל הַחֹמֶר וְעַל הַכֹּחַ וְעַל הַכְּבִידָה

 

חריש וקציר עלוּמים / נדב בן פזי                                             

נִכְנַסְתִּי עִם הַלֵּב

לֹא נִשְׁאַר לוֹ מָקוֹם בְּקוֹלָב הַלְּבָבוֹת בַּכְּנִיסָה לְבֵית הַמִּדְרָשׁ

כֻּלָּם הִתְלַבְּשׁוּ בְּמֹחוֹתֵיהֶם הַמְחֻיָּטִים בְּיוֹתֵר

וּכְשֶׁהַשְּׁקִיעָה עָלְתָה מִיָּמִין לְמַטָּה מִקְּצֵה הַדַּף לַחַלּוֹן

הֶחֱזַרְנוּ אֶת עֵינֵינוּ לַדַּף וְהָפַכְנוּ אֶת הַכָּחֹל וְהָאָדֹם וְהַיָּרֹק

לְשָׁחֹר

וְהַפְלוּאוֹרֶסְצֶנְטִים כְּדַרְכָּם הִמְטִירוּ עָלֵינוּ מִמְטְרֵי בְּדִידוּת לְבָנִים בּוֹהֲקִים.

הַחַלּוֹן הֵאִיר בְּשִׁמְשׁוֹ וְהַשָּׁמַיִם גִּעְגְּעוּ

חֶרֶשׁ קַל הִתְנוֹעֵעַ בֵּין הַשֻּׁלְחָנוֹת

כְּשֶׁזִּכְרוֹנוֹת שֶׁל מְתִיקוּת וְסֵתֶר הֵגִיחוּ וּמִיָּד פָּרְחוּ

אֶל הַכִּסֵּא הַבָּא

עֵינֵי הֶעָמֵל שֶׁלְּצִדִּי עָקְבוּ אַחַר הַשָּׁחֹר

וְעֵינַי טֻשְׁטְשׁוּ מֵהַלֹּבֶן

אָזְנֵי הָעֲמֵלִים כְּרוּיוֹת לִבְדֹּק בְּמִי יֵשׁ לְקַנֵּא

כְּדֵי לְהַרְבּוֹת חָכְמָה

וּבִיצִיאָתוֹ אוֹמֵר

כָּל הַמַּצִּיל נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל, כְּאִלּוּ הִצִּיל עוֹלָם וּמְלֹאוֹ.

 

[אני רוצה להוסיף על אבותי] / נדב בן פזי                                 

אֲנִי רוֹצֶה לְהוֹסִיף עַל אֲבוֹתַי

עַד הַיּוֹם בּוֹ אֵאָסֵף אֶל אֲבוֹתַי

חַדְרֵי הַלֵּב שֶׁלִּי

חֲדוּרִים עָמֹק עָמֹק בַּאֲבוֹתַי

בִּקְּשׁוּ אֲבוֹתַי רַבּוֹת וּפָחֲדוּ אֲבוֹתַי רַבּוֹת

אָסְפוּ לְעַצְמָם חֲפָצִים

בִּשְׁבִיל לִמְצֹא חֵפֶץ בַּחַיִּים

פֹּה מִטָּה שֶׁיּוּכְלוּ לְהִסְתַּתֵּר בְּתוֹכָהּ מִפַּחַד הַבְּרָקִים

וְשָׁם שֻׁלְחָן לִשְׁקֹט בּוֹ אֶל פִּתָּם שֶׁיָּגְעוּ עָלֶיהָ בְּזֵעַת אַפָּם

אַף מְנוֹרָה קְטַנָּה לְהָאִיר בָּהּ אֶת חֶשְׁכַת דַּרְכָּם

עוֹמֵד אֲנִי בְּפֶתַח לִבִּי

וְאֵין לִי שָׁם מָקוֹם

עוֹמֵד אֲנִי בְּפֶתַח לִבִּי

וְחַדְרֵי לִבִּי עֲמוּסִים לַעֲיֵפָה

עוֹמֵד אֲנִי בְּפֶתַח לִבִּי

וְלִבִּי מַחְסָן

לְחֶפְצֵי אֲבוֹתַי.

 

[רק שאריות מהעיניים שלך] / נדב בן פזי                                  

רַק שְׁאֵרִיּוֹת מֵהָעֵינַיִם שֶׁלָּךְ

רוֹאוֹת אוֹתִי

אֲפִלּוּ שֶׁאַתְּ אוֹמֶרֶת שֶׁאַתְּ אוֹהֶבֶת אוֹתִי

אֲנַחְנוּ לֹא נוֹגְעִים

נִשְׁאַרְנוּ רַק עִם הָעֵינַיִם אֶחָד בַּשֵּׁנִי.

עֲנִיִּים עוֹמְדִים בְּפֶתַח הַבַּיִת.

אֵיפֹה בַּעַל הַבַּיִת

אֵיפֹה בַּעַל

אֵיפֹה בַּיִת

 

וכו' / נדב בן פזי            

פַּעַם רָאִיתִי וְכוּ' אֶחָד

שֶׁרִחֵף מִבֵּיתִי

וְהֵנִיחַ לְנַפְשִׁי

בֶּטַח הִגִּיעַ לַשְּׁכֵנִים בְּסוֹף הָרְחוֹב

בְּדִיּוּק נִפְטַר לָהֶם יֶלֶד

וְכוּ'

בקשה לפני היציאה לכתיבה / הדר ארציאל                               

מְנַצֵּחַ שֶׁלִּי,

כָּל יוֹם שָׁמַיִם

וְרַעַשׁ

וּמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה

חַמָּה מְלַהֶטֶת מִקְּצֵה קְצֵה

שָׁמַיִם בַּעֲבוּרְךָ

מוֹצִיאָהּ מִלִּים מִן הַסֵּתֶר

אוֹסֶפֶת אוֹתִי

אֵיבָרִים אֵיבָרִים מִן הַמֵּצַר.

הִנֵּה הַכְּסִיל

אַלּוּפִי,

נִרְקָם מִתַּחְתִּיּוֹת אָרֶץ

קוֹרֵא אֵלֶיךָ בְּרַחֲמִים גְּדוֹלִים

שֶׁתִּתֵּן בּוֹ דַּעַת

וְהֶבֶל פֶּה

לִכְתֹּב לְפָנֶיךָ

שִׁירָה.

 

ימי בראשית / הדר ארציאל

א

יֶשְׁנוֹ הָרֶגַע

הַכֹּל כְּבָר כָּאן

אַתְּ עוֹד לֹא,

אַתְּ עֲדַיִן קְצֵה מִשְׁעֶנֶת

חֲצִי גּוּף כּוֹרֵעַ אֶל תּוֹכִיּוּתוֹ.

ב

יָמִים מִתְגַּלְגְּלִים בִּקְצוֹת אֶצְבְּעוֹתַיִךְ

אִוְשַׁת הָאוֹר הָרַךְ

צוֹחֶקֶת צֵל

וּנְהָרוֹת בְּהִירֵי קוֹל מְמַהֲרִים

לִנְשֹׁק שִׂפְתֵי עוֹלָם הַבָּא.

ג

אֲנִי גּוּף חָדָשׁ

תּוֹדָעָה אֲרֻכַּת שָׁנִים

בְּאֶרֶץ שֶׁקֶט

שְׁטוּפָה בְּעַיְנָה זְהוּבַת אִישׁוֹן

אוֹמְרִים אָדָם רוֹכֵן אֶל עֵדֶן זִכְרוֹנוֹתָיו

חוּט חֲלוֹם נִמְשֶׁה

מִתּוֹךְ קִבְרוֹ.

 

ד

אֵלּוּ רַק אַתָּה וַאֲנִי כָּאן, אָדָם,

הֲרֵי לֹא נִתְבּוֹשֵׁשׁ מִן הַתְּאֵנָה

עֵינָהּ לֹא צָרָה בְּמֶרְחֲבֵי גּוּפֵנוּ הַפִּלְאִי

בְּהַטָּיַת פֶּה קַלָּה

עִם הִוָּלֵד יוֹם.

ה

עוֹד רֶגַע

אַהֲבָה.

 

אם כל חי / הדר ארציאל

א

וַאֲנִי לֹא יְכוֹלָה

לְהַשְׁתִּיק אֶת הַשֵּׁדוֹת שֶׁקּוֹרְאוֹת בִּי

מְנַעְנְעוֹת פֵּרוֹת בְּשֵׁלִים בְּהֶבֶל פִּיהֶן

שֶׁלֹּא אֶשְׁתַּהֶה,

שֶׁלֹּא אֶרְחַץ עוֹד רַגְלַי

בְּנַהֲרוֹת עֵדֶן זְנוּחִים.

בְּתוֹכִי רָקִיעַ נִמְתָּח סָגֹל וְצָהֹב וְיָקָר,

יָם דּוֹפֵק עַל שְׁעָרִים נְעוּלִים,

לַיְלָה לוֹגֵם מִסֵּפֶל אַבִּירִים

תּוֹבְעִים אוֹתִי

לִבְדֹּק לִדְבֹּק לַחֲבֹק.

אַל תִּירְאִי

מֵאִסּוּרִים נוֹקְבִים,

מֵעַיִן מְטִיחָה אַשְׁמָה,

מִשִּׁשִּׁים גִּבּוֹרִים שׁוֹלְפֵי חֶרֶב,

מִקּוֹל מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן.

רַפְּדוּנִי בְּתַפּוּחִים כְּחוֹלַת אַהֲבָה.

 

 

ב

הַיָּרֵחַ לָהַט אֶתְמוֹל בַּלַּיְלָה

עָשָׂה בִּי שֵׁמוֹת בְּצָהֹב עֲנָקי וְזוֹרֵחַ,

כָּל הַמִּלִּים נִשְׁפְּכוּ מִמֶּנּוּ

עַל עוֹלָם מִתְעוֹרֵר וְצָמֵא

מֵאָז אֵין נַפְשִׁי עִמִּי

וְאֵינֶנִּי מוֹצֵאת מַחֲסֶה

לַגּוּף הַקּוֹדֵחַ,

וְהַשֵּׁדוֹת צוֹעֲקוֹת:

תְּנִי לָצֵאת

תְּנִי לָצֵאת.

ג

אֲנִי הָרָה עַכְשָׁו

אֵינְךָ רוֹאֶה?

יְמִינִי מְטַפַּחַת עַל תְּפוּחַת עוֹלָם

בְּתוֹכִי הַכֹּל נָע:

חַמָּה מִתְגַּלְגֶּלֶת וְעוֹלָה,

צִפּוֹרֵי שִׁיר רְטֻבּוֹת כָּנָף

נוֹדְדוֹת מֶרְחַקִּים אֲחֵרִים,

עֲנָנוֹת מִסְתַּלְסְלוֹת מִזְרָחָה,

לְבָנָה עוֹד רֶגַע קָמָה

סוּסִים דּוֹהֲרִים

מִקָּצֶה אֶל קָצֶה,

וְיָם עַתִּיק נִשְׁבָּר שׁוּב וָשׁוּב

אֶל גְּבוּלוֹ הַשּׁוֹתֵק הַכֵּהֶה

אֲנִי הָרָה עַכְשָׁו

רְאֵה!

 

שחרית / הדר ארציאל

קְרִיצוֹת הַבֹּקֶר

מְעִירוֹת אֶת הָעֵצִים הַגְּבֹהִים

אַתָּה צוֹחֵק אֵלַי

וְקוֹרֵא לִי לֹא לִבְרֹחַ

לֹא לְפַחֵד מֵעוֹלָם זֶה שֶׁבָּרָאתָ

לֹא לְפַחֵד מִמַּיִם רַבִּים נוֹתְנִים קוֹל

מִשְּׂפַת תְּהוֹם רַבָּה

לְהִשָּׁאֵר וּלְשַׂחֵק

בִּשְׁמֵי אֶצְבְּעוֹתֶיךָ

בָּרָקִיעַ הֶעָצוּם

בַּלִּוְיָתָן הַגָּדוֹל

בַּחַמָּה וּבַלְּבָנָה

בָּעֲנָנִים הַשּׁוֹטְפִים, הַמַּחֲלִיפִים צְבָעִים

בִּמְהִירוּת אֲבוּדַת רוּחַ,

כִּי חֹרֶף עַכְשָׁו

וְהַשָּׁמַיִם פָּלֶטָה

שֶׁל צַיָּר מְטֹרָף.

אתה

אַתָּה, שֶׁהָיִיתָ שׁוֹפֵעַ בְּרָכָה

צוֹחֵק עַל גַּגּוֹת

נוֹטֵף עַל מִדְרֶכֶת,

אוֹחֵז בְּבִרְכַּי

לְלֹא הִתְנַצְּלוּת

מַדִּיף בִּי אֶת רֵיחוֹ הַיָּפֶה שֶׁל הַגֶּשֶׁם,

וְהִנֵּה בִּשְׁאֵרִית הָאוֹר

נִדְמֶה עָלַי כָּל הָעוֹלָם

יוֹקֵד וְרָטֹב כְּלַבַּת אֵשׁ

לְלֹא חֵיק יָבֵשׁ

בּוֹ אוּכַל לָשֶׁבֶת.

יותר מגב עלה נושר

גַּבִּי מֻפְנֶה אֵלֶיךָ

מָלֵא עֶלְבּוֹן

חַיַּי דַּקִּים

יוֹתֵר מִגַּב עָלֶה נוֹשֵׁר.

אַתָּה שׁוֹלֵחַ חֲשֵׁכָה לִפְעֹר פִּיהָ לִקְרָאתִי

סְמִיכָה, כֵּהָה, נוֹזֶלֶת דֶּרֶךְ עֵינַיִם,

אַף, רֵאוֹת.

וְאֵיךְ אוּכַל לֵאמֹר אוֹר

וְאֵיךְ אֹמַר

אַהֲבָה

 

אתה / הדר ארציאל

אַתָּה, שֶׁהָיִיתָ שׁוֹפֵעַ בְּרָכָה

צוֹחֵק עַל גַּגּוֹת

נוֹטֵף עַל מִדְרֶכֶת,

אוֹחֵז בְּבִרְכַּי

לְלֹא הִתְנַצְּלוּת

מַדִּיף בִּי אֶת רֵיחוֹ הַיָּפֶה שֶׁל הַגֶּשֶׁם,

וְהִנֵּה בִּשְׁאֵרִית הָאוֹר

נִדְמֶה עָלַי כָּל הָעוֹלָם

יוֹקֵד וְרָטֹב כְּלַבַּת אֵשׁ

לְלֹא חֵיק יָבֵשׁ

בּוֹ אוּכַל לָשֶׁבֶת               

 

יותר מגב עלה נושר / הדר ארציאל

גַּבִּי מֻפְנֶה אֵלֶיךָ

מָלֵא עֶלְבּוֹן

חַיַּי דַּקִּים

יוֹתֵר מִגַּב עָלֶה נוֹשֵׁר.

אַתָּה שׁוֹלֵחַ חֲשֵׁכָה לִפְעֹר פִּיהָ לִקְרָאתִי

סְמִיכָה, כֵּהָה, נוֹזֶלֶת דֶּרֶךְ עֵינַיִם,

אַף, רֵאוֹת.

וְאֵיךְ אוּכַל לֵאמֹר אוֹר

וְאֵיךְ אֹמַר

אַהֲבָה

 

 

 

 

 


מ
ה

הֵרָשְׁמוּ לְקַבָּלַת אִגֶּרֶת מֵידָע מִמַּשִּׁיב הָרוּחַ

(ניוזלטר בלעז)