לוגו כתב העת משיב הרוח לשירה יהודית ישראלית

גיליון פ"ז

 25.00 55.00

לְעוֹלָם לֹא אֶהְיֶה
עֹד הָאָדָם
הַשּׁוֹמֵעַ אֶת
הָרַעַשׁ הַשָּׁבִיר

(אבות ישורון)

השירים הרבים שנשלחו למערכת הגיעו לידינו בימים סוערים: רעידת אדמה בארצות הסמוכות, ואחריה בקעים ורעש פנים־ישראלי, טלטלות פוליטיות, פורענות ודם, מחאה וצעקה.

גם השירים עצמם לא חסו עלינו כקוראות, ונושאים של אובדן, מוות, חרדה ובדידות פרצו מרבים מהם.

כעורכות, לצד הרצון להביא אל החזית את השירים המבהיקים בעזותם, חשנו צורך להשמיע גם את קולו של המחוק, העדין והשביר — "כְּמַנְגִּינָתוֹ שֶׁל חֲרִיר בַּחַלּוֹן" (תומר קליין); "בֵּיצִים עֲלוּמוֹת: הָיִינוּ רַכִּים וַחֲדָשִׁים, מְקֻלָּפִים, שָׁכַחְתִּי הַכֹּל" (רעות וויספר). נדמה שצליל הקול הזה נשמע פחות ופחות בחברה הישראלית בעת האחרונה.

לצד שירים קשים, ברוטליים לעתים, מונחים כאן שירים עדינים, חושניים ורכים, שירים מלאֵי חמלה, שירים על יחסים קרובים עם הטבע ועם הזולת, אשר טעונים שנאה, אהבה, אשמה, תקווה ואבל.

עבודותיה הפלסטיות והצילומיות של עינת עריף־גלנטי, השוזרות את הגיליון, מחזיקות את הרוח המתוקה־מרירה השורה על השירים כמכלול. הזעיר והיומיומי מקבל ברק מפלצתי, ואילו הזוהמה והריקבון מתגלים כמופעים מענגים ופיוטיים. הזבל העקשן שלה מאיר באור מלא הוד, כמעט מיסטי. אימת העמידה על סף כליה, הסכנה ממוראות הטבע והאדם, מלוות את הימים האלה ואת עבודותיה — לא בלי הומור — של האמנית.

מבטו של המודחק והמאיים נישא אלינו — "לְמוֹתִי פְּנֵי עֻבָּר, / מַבִּיט אֵלַי מִבַּעַד לִקְרוּם עֵינָיו, / מֵעֵבֶר לְפַרְגּוֹד גּוּפִי מַפְצִיר / שֶׁלֹּא אוֹתִיר אוֹתוֹ בִּבְדִידוּתוֹ" (שירי פסל). אנחנו נתבעים לדובב את האימה הזו, לגאול אותה — ואותנו — מבדידותנו, מן הגלות שבתוך הבית פנימה, מן האילמות.

 

רחשי הנפש מטלטלים את העברית, תובעים ממנה פשר, ומבקשים להוליד אותה שוב ושוב כשפת אם.

בכל סרלואי, במאמרה הרואה אור כאן, כותבת במחוות תודה ללאה גולדברג על האופן שבו המציאה עבורנו את העברית כשפת אם. בהיעדר (כמעט) "אימהות" עבריות ספרותיות, היה על גולדברג להיות בעצמה לענקית שהיא נשענת על כתפיה.

גיליון זה משופע בשירי משוררות עכשוויות, רבים מהם עוסקים ביחסים בין אם ובת, והם זוכים כאן לנקודות מבט נשיות שונות ומרתקות. הגיליון הנוכחי חב ללאה גולדברג חוב גדול, ולוּ רק מהיבט זה.

בתוך מציאות סוערת ואלימה, תחת שפה לוחמנית וקשה, נבקש יחד שפת אם, עברית שיש בה חמלה ותפילה, רק מילה בעברית החודרת לא בכוח אלא בפואטיקה עדינה, בפנייה, בדיאלוג.

הדס שחם־ זוננפלד ויפעת שטיינמץ־ הרסט

העורכות


מ
ה

הֵרָשְׁמוּ לְקַבָּלַת אִגֶּרֶת מֵידָע מִמַּשִּׁיב הָרוּחַ

(ניוזלטר בלעז)