לוגו כתב העת משיב הרוח לשירה יהודית ישראלית
גיליון פט - על מגילת רות

גיליון פ"ט – מגילת רות – השירים

 25.00 55.00

פתח דבר

וּכְמוֹ אִישׁ לֹא עֻנָּה עוֹד בָּאָרֶץ, וְאִישׁ לֹא שָׁפַךְ דְּמֵי אָחִיו,

וְקַיִן, אַחְאָב וְאִיּוֹב – לֹא הָיוּ מֵעוֹלָם.

וּכְמוֹ נָח הַתָּנָךְ הַגָּדוֹל מֵעֲמַל נְבִיאָיו וּמְלָכָיו

וְאֶל שְׂדֵה הַלַּחְמִי כְּמוֹ יָרַד לִרְאוֹת אֵיךְ יִקְצְרוּן, וְאֵיךְ

בֹּעַז מוֹלִיד אֶת עוֹבֵד, וְעוֹבֵד – אֶת יִשַׁי, וְיִשַׁי אֶת דָּוִד…

(יצחק שלו, 'רות')

מגילת רות, הדמויות המהלכות בה והרקע, שדות בית לחם בימי קציר חיטים, בימי שפוט השופטים, משכו את לבם ואת עטם של גדולים וטובים מהמשוררים.

מגילת רות, כפי שמתאר יצחק שלו, היא אכן ספר יוצא דופן בספרות המקראית. התנ"ך נח מן הסיפורים ההרואיים הגדולים ומביא סיפור שהוא לכאורה סיפור משפחתי, קטן, שבמרכזו שתי נשים הקשורות זו לזו בקשר שגם הוא נדיר בתיאורו – כלה וחמותה.

וכאשר התנ"ך נח מעמל נביאיו ומלכיו, מתפנה המקום לחסד, לחמלה, לקרבה אינטימית, לאיש ואישה בשדה, לשש שעורים בגורן.

אסתר אטינגר בשירה "השיבה הביתה" מצליחה לזקק את השיבה המאוחרת, את ההחמצה הגדולה של החיים, את השערים הנעולים בפני נעמי ורות, הבאים לידי ביטוי בהמיית העיר בית לחם "הזאת נעמי".

וְאַתְּ הוֹלֶכֶת עִמָּדִי / נֶאֱחֶזֶת בִּי / כִּבְתִקְוָה, / בִּי, אִשָּׁה שֶׁזְּמַנָּהּ עָבַר / שֶׁחִכָּהּ יָבַשׁ מִמִּלּוֹת אַהֲבָה / וּכְשֶׁנִּרְאוּ הַכְּרָמִים עַל מַדְרֵגוֹת הָהָר / וְהַשָּׂדוֹת הַנְּכוֹנִים, עָצַרְתִּי וְאָמַרְתִּי לָךְ / אִישׁ לֹא יְחַכֶּה לָנוּ שָׁם, גַּם כֶּלֶב לֹא יִקְפֹּץ לִקְרָאתִי, / אֲבָל אֲנִי שָׁבָה הַבַּיְתָה / כִּי רֵיחַ הַבַּיִת עָלָה בְּאַפִּי / אֲפִלּוּ שֶׁאֵין לִי בַּיִת / וַאֲנִי הוֹלֶכֶת לְאֵין בַּיִת, אֵין שָׂדֶה / אֵין תַּנּוּר, אֵין לֶחֶם / וְהָרָעָב אוֹכֵל בְּתוֹכִי. // וְאַתְּ שָׁבָה עִמָּדִי. / לְמָקוֹם שֶׁלֹּא הָיִית בּוֹ מֵעוֹלָם / בְּגוּפֵךְ זֶה הַדָּווּי / כִּי אַתְּ מִן הַשָּׁבִים הַנִּצְחִיִּים…

(אסתר אטינגר, 'השיבה הביתה')

כמו רות, גם השירה מבקשת לשוב, גם היא מן "השבים הנצחיים".

 

כמו במגילת רות, מגילת החסד, גם השירה היא מעשה חסד של הכותב עם עצמו. עם זולתו. עם השפה. וכמו במגילה, בחסד השירה יכול שיהיה פתח של גאולה.

שירי הגיליון נוגעים בנקודות הכואבות שבמגילה – בנוכריוּת ובאחרוּת, באבל, בבדידות, בעוני ובשכול, ולצדם גם בגילויי הגאולה – הנחמה, האהבה, החסד והחמלה. אלה גם אלה מוצאים מקום בשדה ובבית.

כך למשל כותבת הדס ספיר על הבדידות: "אֲנִי מַכִּירָה אֶת הַבְּדִידוּת / כִּמְעַט לָמַדְתִּי לְקַדֵּם בִּבְרָכָה / אֶת הָעֲלִיבוּת, בַּת בַּיִת / כְּשֶׁאֲנִי מִסְתַּכֶּלֶת עַל הַמְּעַט שֶׁיֵּשׁ / בְּתוֹךְ הַתְּמוּנָה הַגְּדוֹלָה // (הַמִּסְגֶּרֶת פְּרִיכָה כָּל כָּךְ; / אַנְשֵׁי חוּץ לֹא נוֹגְעִים / גַּם כְּשֶׁנּוֹשְׁרִים רְסִיסִים מֵהַלֵּב)".

וכנרת סמואל פולק נוגעת בנחמה: "אֵיךְ נִרְאֵית נֶחָמָה / לְאֵלּוּ שֶׁאֵין לָהֶם נֶחָמָה. / פַּת לֶחֶם שֶׁמִּישֶׁהוּ טוֹבֵל בַּעֲבוּרֵךְ בְּחֹמֶץ / כְּמוֹ שֶׁאֲפִלּוּ לֹא יָדַעְתְּ שֶׁאַתְּ אוֹהֶבֶת. / יְדֵי אָדָם אֲשֶׁר הוֹפְכוֹת לְרֶגַע לִכְנָפַיִם / לְכַסּוֹת אוֹתָךְ מִפְּנֵי הַמַּר שֶׁל הָעוֹלָם / לְפָחוֹת הָעֶרֶב, לְפָחוֹת הָעֶרֶב."

זהו גיליון ראשון מבין חמשת גליונות "השירה והמגילה", שירים בעקבות חמש המגילות, והוא בא בהמשך לחמשת חומשי שירה, חמישה גליונות של שירים בעקבות חמישה חומשי תורה, שיצאו לאור בשנים האחרונות ב'משיב הרוח'.

אנו מבקשים להאמין כי במגע השירה עם הקלף אנו מוסיפים עוד קומה של יצירה, פרשנות וחיים לבית המדרש הפתוח המתקיים בחלל העולם ומקיים אותו ואת היוצרים בו.

תמר (לאור) מאיר ושמואל קליין

העורכים


מ
ה

הֵרָשְׁמוּ לְקַבָּלַת אִגֶּרֶת מֵידָע מִמַּשִּׁיב הָרוּחַ

(ניוזלטר בלעז)