לוגו כתב העת משיב הרוח לשירה יהודית ישראלית
צב - שואה - עטיפה

גיליון צב – השואה בשירי הדורות הבאים

 25.00 55.00

אֲנִי אֵיךְ אוּכַל לִשְׁכֹּחַ

אֵיךְ נִקְרָא שֶׁאֲנִי מְקַבֵּל מִכְתָּבִים מֵהַבַּיִת,

וְהַבַּיִת אֵינֶנֻּ?

אֵיךְ נִקְרָא שֶׁאֲנִי מְקַבֵּל מִכְתָּבִים מֵהַבַּיִת,

וְאִישׁ לֹא חַי?

אֵיךְ נִקְרָא שֶׁמֵּהַבַּיִת כֹּתְבִים לִי,

וְהַמִּכְתָּב לֹא נִכְתַּב?

וְהַמִּכְתָּב לֹא נִשְׁלַח?

אֵיךְ זֶה נִקְרָא?

(אבות ישורון)

איך אפשר לכתוב על השואה?

הפילוסוף הגרמני תאודור אדורנו טען כי "לכתוב שירה אחרי אושוויץ זו ברבריות", אך מאז השירה המשיכה וממשיכה להיכתב; כצעקה וכדרישה עמוקה מהשפה להעניק פשר, ומהנפש לדובב את שאין לתארו ולעמוד על המשמר.

בגיליון שלפניכם ניסינו, בהשראת דבריו של המשורר אבות ישורון, לקבל ולשלוח מכתבים מהבית שאיננו.

השואה היא פרק היסטורי מובחן אך בפועל היא חיה בנפשם של שורדיה. כשמונים שנה אחריה, השאלה אינה אם תיחתם כשילך שורד השואה האחרון לבית עולמו, אלא באֵילו אופנים היא חיה כהווה מתמשך הפורץ מן התודעה הפרטית והקולקטיבית שלנו. הגיליון שלפניכם עוסק בשאלה זו בדרכים מגוונות.

חלק גדול מכוח ההישרדות של העם היהודי נעוץ בכוח הזיכרון שלו. במהלך העבודה על הגיליון הופתענו מהכמות העצומה של היצירות שהגיעו אלינו מאת בני הדור השני והשלישי, המבקשים לכתוב על השואה מנקודת מבטם. ביקשנו לייחד מקום ומרחב פואטי עבור מי שלא חוו את השואה על בשרם ועם זאת זיכרונה מהדהד בם מכל שורה. שירה זו נעה בין מרחבי זיכרון עתיקים מגוף ונפש, שכחה והדהוד הזיכרון ולעיתים משאָלה לסיפור מחדש. נראה כי היא נושאת בתוכה שתי תנועות הפוכות: לזכור ולחקוק את שהיה ולנוע קדימה בתנופה, תוך אחיזת עבר שביר וכבד זה בין ידיה. זו היא שירה המבקשת לא רק להקיץ מסיוט השואה וזוועותיה, אלא גם לקחת ממנה כוחות וזהות לעתיד.

קובץ זה מדובב את מסע הזיכרון ושליחותו של הדור הראשון והשני, פנייה אל הבית השבור ואל הא־ל, זיכרון השואה בארץ ובגולה; ולבסוף, במעבר אל הדורות השלישי והרביעי, המשמיעים בקולם את כוחם של החיים הצומחים מן השבר, מגיבים אליו וגם נעים ממנו והלאה.

אנו מבקשות להודות לכל מי שבחרו להביט אל ההפיכה, שבחרו לחפש מילים אל אותה תהום קרובה כל כך שמעבר לנו.

¯

גיליון צ"ב נלקט ונערך בקיץ 23', התשפ"ג.

בשמחת תורה התשפ״ד מצאנו עצמנו מסויטים, כאובים ואילמים. כאותם מכתבים שקיבל המשורר אבות ישורון מהוריו, השואה שוב דפקה בדלת. הזוועות, שתָהינו אם נוכל לשכוח, כמו קמו לתחייה.

האפשרות לקבל מכתבים מן הבית שאיש לא חי בו מחזיקה באופן לא נתפס גם את תודעת הזוועה וגם את המשכיות הקיום והחיים. הבית שהושמד ממשיך ושולח מכתבים, ממשיך ומספר את היותו ואת אכזריות מותו.

והגורל היהודי, שממנו לא ניתן להימלט, ממשיך ומבקש מאִתנו להקשיב.

מַה כֹּחִי כִּי אֲיַחֵל לְקֵץ זָכוֹר

וּמַה קִּצִּי כִּי אַאֲרִיךְ נַפְשִׁי עַד שֶׁתִּזְכֹּר

אִם לֹא לְמַעֲנִי תִּזְכֹּר

לְמַעַנְךָ וּלְמַעַן יְרוּשָׁלַיִם זְכֹר

חֹק כִּי לֹא תִשָּׁכַח עֵדוּת זְכֹר

וְאֹמֶר אִם אֶשְׁכָּחֵךְ עַתָּה לָהּ זְכֹר

(רבי אלעזר הקליר, יוצר לשבת "זכור")

אפרת ובכל
העורכות


מ
ה

הֵרָשְׁמוּ לְקַבָּלַת אִגֶּרֶת מֵידָע מִמַּשִּׁיב הָרוּחַ

(ניוזלטר בלעז)