לוגו כתב העת משיב הרוח לשירה יהודית ישראלית

פרס זלדה לשירה תשפ"ג 2023

פרס זלדה למשוררים ותיקים ניתן לשחר מריו מרדכי

עבור הספר - ‘עבוֹר את הלילה בלוֹע האש’ מאת שחר-מריו מרדכי, (עם עובד, 2022)

שחר מריו מרדכי

נימוקי השופטים

"בְּרִיּוֹת רַבּוֹת גָּרוֹת בְּחָזִי הַכּוֹאֵב" כתבה זלדה ששירתה מתנגנת יותר ויותר מאז מותה. פרס זלדה מבקש להשמיע את קולה המיוחד, קול שנגע בתהום ובהר, בטבע ובנשגב, קול הנשמה. קול של מי שכאבה את כאב העולמות כולם וביקשה להדליק נרות בכל העולמות, בשירה, בשבת שהביאה עימה לקוראיה.

חוט הכאב נמשך גם מהנושא המרכזי שעִמו מתמודד המשורר שחר-מריו מרדכי בספר שיריו החזק והמקורי "עבוֹר את הלילה בלוֹע האש" (עם עובד, 2022), הילדות בצל הפציעה הקשה של אביו במלחמת ששת הימים. השפעתה של המלחמה על חיי מי שהשתתפו בה ועל חיי משפחותיהם לדורותיהן היא תמה שמלווה את השירה העברית והישראלית לאורך כל שנות קיומה של המדינה. שחר-מריו מרדכי מודע היטב לקודמיו בשירה הישראלית ובמקומות רבים גם מתכתב עִמם. עם זאת, שירתו היא אישית מאד, ועוסקת בטראומה של חווית הפציעה מנקודת התצפית של פצוע המלחמה, של רעייתו ושל מעגל הקרובים לו, ובכללם שלו עצמו. התיאור החשוף מכה בקורא בעוצמתו, בכנותו הכאובה וביכולת הביטוי יוצאת הדופן שמאפיינת אותו: הָיֹה הָיָה פַּעַם יֶלֶד קָטָן/ וְהַיֶּלֶד בִּקֵּשׁ נִדְבַת אַהֲבָה/ וְאָבִיו הַכָּבוּי יָרָה לֶהָבָה/ וְלֹא הָיָה מַשָּׂא וּמַתָּן" ('שרפה קטנה בבית קטן', עמ' 27).

המשורר נע בחופשיות מעוררת התפעלות בין דגמים שיריים שונים ובכל אחד מהם הוא מעצב מחדש את כאבֵי הבית שבו "עַל הַכֻּרְסָה שֶׁבַּסָּלוֹן/ יוֹשֵׁב אֶחָד/ דּוֹמֵם כְּכַד/ רוּחוֹ נִרְעֶדֶת בַּוִּילוֹן" ('פעם היה לי אב', עמ' 20). בספר נכללים שירים בחריזה הבנויה לעילא ולעילא ובצידם שירים בחרוז חופשי, סונטות ושירים דיבוריים, התכתבות עם מקורות יהודיים ועבריים ודיבור ישראלי של ההווה. התנ"ך וספר הזוהר מזה ושירתם של עמיחי, וולך, ויזלטיר ואחרים מזה. וכמובן השפה הצבאית, הצה"לית, שפת הקרבות שמוכּרת בישראל לדורות על דורות של לוחמים ומשפחות כאב ושכול, כפי שהיא באה לידי ביטוי, בין השאר, בסונטה "מלמעלה למטה" שבה כותב המשורר: "תֵּן פְּקֻדָּה לָאֻגְדָּה לָנוּעַ לַמִּדְבָּר/ הָאוֹיֵב עַל הַקַּרְקַע מִתְפַּצֵּל וּמִתְקַדֵּם, מ"מ,/ הַטַּנְקִים בִּתְנוּעָה? מ"פ, הַתּוֹתָחִים מוֹתְחִים צַוָּאר./ חֲתֹר לְמַגָּע, מ"כ, מֶרְחָק צַמְצֵם" (עמ' 10). רצף פקודות שתוצאותיו העגומות הסיטו את מסלול חייו של אבי המשורר, כמו גם את מסלול חייו שלו.

באמצעות מבני שיר משוכללים ועם זאת טבעיים, הוא מעניק קולות לאימֵי המלחמה שחלחלו לחייו כילד ושמלווים אותו לכל אורך חייו. זהו תמהיל מר ואכזר של תחושות, ערבוביה של פחד, כאב, בושה ואשמה, שהמימד האישי והלאומי כרוכים בה: "לֹא תָּמִיד אֲנִי זוֹכֵר שֶׁאֲנִי הַבֵּן/ שֶׁל אַבָּא שֶׁלִּי" ('הבן', עמ' 24).

באחד השירים המורכבים שנכללו בספר, מתקיים דיאלוג בין הדובר השירי לנמען שזהותו איננה ברורה. הדיאלוג הנוקב ביניהם נפתח בקביעתו של הדובר: "אַבָּא שֶׁלְּךָ מֵת כְּשֶׁהָיִיתָ בֶּן אַרְבַּע, וְאַבָּא/ שֶׁלִּי נִשְׂרַף וְחַי [...]" ('על השבר הישראלי-אפריקני', עמ' 44). מעשה החמלה הגדול של הבן-המשורר בבגרותו, מתוך ההבנה העמוקה לגודל האסון שעיצב את חיי האב ואת חיי המשפחה כולה - לתת ביטוי לשתיקה הכבדה שרובצת על הבית: "אַבָּא שֶׁלִּי מְמַעֵט לְדַבֵּר./ אֲנִי מְסַפֵּר אוֹתוֹ// וּמָה יֵשׁ לְסַפֵּר? הַכֹּל חָרוּץ בַּבָּשָׂר" (שם, עמ' 45).

בספרו של שחר-מריו מרדכי נכללת גם חטיבת שירים שמתארת מערכת יחסים על רקע ימי מגפת הקורונה. בפרקיה השונים מתאר המשורר את הצטמצמות מרחבי העולם לדירה אחת שבה "עָרַבְנוּ זֶה לָזֶה בִּשְׁנֵי מֶטְרִים רֶוַח" ('שני מטרים רוח', עמ' 69). המבט נודד בין הבית לחוץ, בין הדירה לשכנים, בין האנושי לטבעי. באין טבע חיצוני חלל הבית הופך לטבע שבו מתקיימים כעת החיים: "הִשְׂתָּרַעְנוּ עַל רִצְפַּת הַסָּלוֹן וְדִמִּינוּ/ שֶׁאָנוּ שׁוֹכְבִים/ עַל הַדֶּשֶׁא// הַשֻּׁלְחָן נִדְמֶה לִתְּלוּלִית אֲדָמָה/ וְהָאֲגַרְטָל לְשִׂיחַ אֵיקָלִיפּטוּס " ('שיח ויראלי', עמ' 70). השירים, שמשלבים ראייה עדינה וחומלת עם חדות מבט, משכנעים ביכולתם לעצב אהבה, אינטימיות וקירבה בצל המגפה.

"עבור את הלילה בלוע האש" הוא ספר שירים מקורי ועז ביטוי, הנובע ממעמקי הווייתו של הכותב, ובו הוא מגיע לשיא בשלותו הפואטית עד כה.

באחד מהשירים המרטיטים בספר משמיע שחר מריו מרדכי בשפת השירה של זלדה, קול כואב על אורון שאול, החייל שישראל השאירה בעזה במבצע צוק איתן. בשיר על החיים ועל המוות, על המלחמה, על הלוחמים ועל השולחים אותם אל מותם, הוא כותב כך:
"לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם // וּלְאוֹרוֹן שָׁאוּל אֵין קֶבֶר.// כִּי פִּתְאֹם רֹאשׁוֹ וְגוּפוֹ שֶׁל אוֹרוֹן נִפְרְדוּ //זֶה מִזֶּה בְּעַזָּה// הָעִיר שֶׁרוֹבֶצֶת עַל חַיָּיו //כְּמוֹ רֹאשׁוֹ הַכָּרוּת מִגּוּפוֹ שֶׁל שָׁאוּל // בָּעִיר בֵּית שְׁאָן."

ובהמשך השיר:
וְאוֹרוֹן שָׁאוּל // שֶׁנֶעֱדַר וְהִתְגַּלָּה// כְּפָגִיעַ, כְּנוֹטֶה לְהִתְלַקֵּחַ// וְלַחֲצוֹת אֶת יַם הָאֵשׁ// וְאֶת גּוּפוֹ וְאֶת רֹאשׁוֹ// וְאֶת תְּהִיָּתָהּ שֶׁל זֶלְדָּה// אִם אֶפְשָׁר לָמוּת בְּלִי אַלִּימוּת"
כמו זלדה בשירה 'לכל איש יש שם' משיב המשורר בשירתו לאביו את שמו ואת קולו, את דמותו ואת צלמו. את כל אשר אבד לו במלחמה הנוראה, שממנה שב ולא שב. במלחמה שצילה דבק בחייו.
כמו זלדה, שחר מריו מרדכי רואה בשפה העברית את ביתו, הוא חי את מקורותיה ובונה לעצמו חדר יחודי מרתק ונוגע בעולם השירה העברית המודרנית, הזוכרת את היהודי שבה ואת הישראלי שבה.
על הדרך שסלל בשירתו, הבאה לידי ביטוי בספר, מצאנו כי הוא ראוי לפרס זלדה לשירה.

חלב תאנים הוא כותרת ספר הביכורים של הדס שלמה, ספר שירים שכמו השרף החלבי שניגר מעלי התאנה – הוא צורב ומריר אך יש בו גם כוחות ריפוי. שירי הספר שוזרים תמונות, תחושות ומצבי נפש במסע ההתמודדות של הבת-הדוברת עם מחלת הנפש של אמה, למן ילדותה בקיבוץ. ומעל כולן מרחפות תחושות עמוקות של אובדן וגעגוע לחום ולמגע בהיות האם בחיים: כְּשֶׁקָּפַץ עַל אִמִּי הַדִּכָּאוֹן בָּרְחָה הַחֲתוּלָה שֶׁלָּנוּ דֶּרֶךְ הַחַלּוֹן וְלֹא שָׁבָה. אוּלַי הָלְכָה לְחַפֵּשׂ לָהּ אֵם אַחֶרֶת כְּפִי שֶׁאֲנִי הֵעַזְתִּי רַק לַחֲלֹם. נִשְׁאַרְתִּי עִם גַּעְגּוּעַי לְרַכּוּת מַגָּעָהּ, לְחֹם עוֹרָהּ, לְבָרָק עֵינֶיהָ; גּוּרַת יַלְדָּה לְבַד אַחַר הַצָּהֳרַיִם מְכֻדְרֶרֶת בְּפִנַּת הַסַּפָּה הַכְּחֻלָּה. ('בריחה', עמ' 25) בלשון פיגורטיבית עשירה ומדויקת, נבנית האנלוגיה בין הדוברת לבין החתולה הבורחת, שמממשת את פנטזיית הבריחה שליוותה את הדוברת כילדה באופן תדיר. אלא שבעוד הדכאון קופץ על האם והחתולה קופצת ובורחת דרך החלון, היא מתכנסת אל תוך עצמה, גּוּרַת ילדה לבד אחר הצהרים, מְכֻדְרֶרֶת כחתולה בפנת הספה הכחולה. הגעגועים אל האם הנוכחת-נפקדת ותחושת החֶסֶר התמידית באים לידי ביטוי באמצעות תמונות וחפצים, שמייצגים באופן מטונימי את הציפיה לבוא האם, שנכזבת לילה אחר לילה: בְּכָל עֶרֶב הֶמְיַת הַהַשְׁכָּבָה לִוְּתָה אוֹתִי לְמִטָּתִי בְּבֵית הַיְּלָדִים, רַחֲשֵׁי צְעָדִים בַּמִּסְדְּרוֹן, לְחִישׁוֹת הוֹרִים אֲחֵרִים, דִּפְדּוּף דַּפֵּי הַסֵּפֶר, פְּרִישַׂת שְׂמִיכוֹת. כָּל לַיְלָה צִפִּיתִי לְאִמִּי שֶׁתָּבוֹא וְלוּ לְרֶגַע. כְּבֵיצָה שֶׁנִּשְׁכְּחָה בָּלוּל שָׁכַבְתִּי דּוּמָם. רַק הָעֲלָטָה דָּגְרָה עָלַי. מִדֵּי בֹּקֶר נוֹסְפָה לִי עוֹד קְלִפָּה לְבָנָה מֵעוֹלָם לֹא בָּקַעְתִּי. ('לינה משותפת', עמ' 29) שירתה של הדס שלמה עוסקת בחומרי-רגשות עזים שיש בהם פוטנציאל להצפה לא מווסתת ולעודפות רגשית. אלא שהמצלול העשיר ("דִּפְדּוּף דַּפֵּי הַסֵּפֶר, פְּרִישַׂת שְׂמִיכוֹת") ורב המשמעויות של המלים – (דוגמת המיה – במובן של קול שאון ובמובן של השתוקקות) מעדנים ומווסתים את רגשות הכאב והבדידות. הפיגורטיביות העשירה של שירי הספר קולטת לתוכה את המרירות והגעגועים, וכמו חלב התאנים הצורב והמריר מוליכה לתהליך הקתרטי שסופו ריפוי ואיזון נפשי. איזון זה ניכר במיקוד של המשוררת-הבוגרת, שמתבוננת מתוך מבט רטרוספקטיבי במירקם היחסים הסבוך שטוותה עם אמה, ומבחינה בין יחסה הכעוס והמנוכר לאמה החיה, אל מול יחסה החומל והמפויס עם אמה המתה: עִם אִמִּי הַחַיָּה דִּבַּרְתִּי מְעַט, אֶת אִמִּי הַמֵּתָה אֲנִי מְשַׁתֶּפֶת כָּל יוֹם. עַל אִמִּי הַחַיָּה כָּעַסְתִּי, אֶת אִמִּי הַמֵּתָה אֲנִי חוֹלֶמֶת בַּלַּיְלָה. לְאִמִּי הַמֵּתָה אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת, שׁוֹאֶלֶת אוֹתָהּ שְׁאֵלוֹת, מְסַפֶּרֶת עָלֶיהָ לַאֲנָשִׁים, מֵאִמִּי הַחַיָּה הִתְרַחַקְתִּי. אֶל אִמִּי הַמֵּתָה אֲנִי מוֹצֵאת דִּמְיוֹן, אֲנִי מְבִינָה אוֹתָהּ, חוֹמֶלֶת עָלֶיהָ מִשְׁתַּתֶּפֶת בְּשִׂמְחָתָהּ וּבְצַעֲרָהּ, כּוֹתֶבֶת לָהּ שִׁירִים. (שתי אמהות, עמ' 49). שיריה של הדס שלמה קשובים למלים ולמשמעויותיהן. הם מתאפיינים בעושר פיגורטיבי רב וביכולת נדירה לצייר עולם שלם של תמונות באמצעות מלים. בכך הם קרובים לעולמה הפיגורטיבי של זלדה, שמתאפיין בהתבוננות ובחקירה מתמדת גם בחומרי הנוף הפשוטים והיומיומיים, ובתנועה מתמדת בין התכנסות לבין התפרצות, ובין חמלה לבין ראייה ביקורתית. על ההישג המרשים של שירי ספר הביכורים 'חלב תאנים', ועל יכולתם העזה של השירים להוליך לתהליך עמוק של ריפוי וצמיחה, באנו לידי החלטה להעניק למשוררת הדס שלמה את הפרס ע"ש המשוררת זלדה לספר ביכורים.

פרס זלדה למשוררים בראשית דרכם הדס שלמה

הענקת פרס זלדה לשירה תשפ”ד למשוררים בראשית דרכם עבור הספר ‘חלב תאנים’ מאת הדס שלמה (לוקוס, 2022)

הדס שלמה

נימוקי השופטים

"בְּרִיּוֹת רַבּוֹת גָּרוֹת בְּחָזִי הַכּוֹאֵב" כתבה זלדה ששירתה מתנגנת יותר ויותר מאז מותה. פרס זלדה מבקש להשמיע את קולה המיוחד, קול שנגע בתהום ובהר, בטבע ובנשגב, קול הנשמה. קול של מי שכאבה את כאב העולמות כולם וביקשה להדליק נרות בכל העולמות, בשירה, בשבת שהביאה עימה לקוראיה.

חלב תאנים הוא כותרת ספר הביכורים של הדס שלמה, ספר שירים שכמו השרף החלבי שניגר מעלי התאנה – הוא צורב ומריר אך יש בו גם כוחות ריפוי. שירי הספר שוזרים תמונות, תחושות ומצבי נפש במסע ההתמודדות של הבת-הדוברת עם מחלת הנפש של אמה, למן ילדותה בקיבוץ. ומעל כולן מרחפות תחושות עמוקות של אובדן וגעגוע לחום ולמגע בהיות האם בחיים:
כְּשֶׁקָּפַץ עַל אִמִּי הַדִּכָּאוֹן
בָּרְחָה הַחֲתוּלָה שֶׁלָּנוּ דֶּרֶךְ הַחַלּוֹן
וְלֹא שָׁבָה. אוּלַי הָלְכָה
לְחַפֵּשׂ לָהּ אֵם אַחֶרֶת
כְּפִי שֶׁאֲנִי הֵעַזְתִּי רַק לַחֲלֹם. נִשְׁאַרְתִּי
עִם גַּעְגּוּעַי לְרַכּוּת מַגָּעָהּ, לְחֹם עוֹרָהּ,
לְבָרָק עֵינֶיהָ; גּוּרַת יַלְדָּה
לְבַד אַחַר הַצָּהֳרַיִם
מְכֻדְרֶרֶת בְּפִנַּת הַסַּפָּה הַכְּחֻלָּה. ('בריחה', עמ' 25)
בלשון פיגורטיבית עשירה ומדויקת, נבנית האנלוגיה בין הדוברת לבין החתולה הבורחת, שמממשת את פנטזיית הבריחה שליוותה את הדוברת כילדה באופן תדיר. אלא שבעוד הדכאון קופץ על האם והחתולה קופצת ובורחת דרך החלון, היא מתכנסת אל תוך עצמה, גּוּרַת ילדה לבד אחר הצהרים, מְכֻדְרֶרֶת כחתולה בפנת הספה הכחולה.
הגעגועים אל האם הנוכחת-נפקדת ותחושת החֶסֶר התמידית באים לידי ביטוי באמצעות תמונות וחפצים, שמייצגים באופן מטונימי את הציפיה לבוא האם, שנכזבת לילה אחר לילה:
בְּכָל עֶרֶב הֶמְיַת הַהַשְׁכָּבָה
לִוְּתָה אוֹתִי לְמִטָּתִי בְּבֵית הַיְּלָדִים,
רַחֲשֵׁי צְעָדִים בַּמִּסְדְּרוֹן, לְחִישׁוֹת הוֹרִים
אֲחֵרִים, דִּפְדּוּף דַּפֵּי הַסֵּפֶר, פְּרִישַׂת שְׂמִיכוֹת.
כָּל לַיְלָה צִפִּיתִי
לְאִמִּי שֶׁתָּבוֹא וְלוּ לְרֶגַע.
כְּבֵיצָה שֶׁנִּשְׁכְּחָה בָּלוּל
שָׁכַבְתִּי דּוּמָם.
רַק הָעֲלָטָה דָּגְרָה עָלַי.
מִדֵּי בֹּקֶר נוֹסְפָה לִי עוֹד קְלִפָּה לְבָנָה
מֵעוֹלָם לֹא בָּקַעְתִּי. ('לינה משותפת', עמ' 29)
שירתה של הדס שלמה עוסקת בחומרי-רגשות עזים שיש בהם פוטנציאל להצפה לא מווסתת ולעודפות רגשית. אלא שהמצלול העשיר ("דִּפְדּוּף דַּפֵּי הַסֵּפֶר, פְּרִישַׂת שְׂמִיכוֹת") ורב המשמעויות של המלים – (דוגמת המיה – במובן של קול שאון ובמובן של השתוקקות) מעדנים ומווסתים את רגשות הכאב והבדידות. הפיגורטיביות העשירה של שירי הספר קולטת לתוכה את המרירות והגעגועים, וכמו חלב התאנים הצורב והמריר מוליכה לתהליך הקתרטי שסופו ריפוי ואיזון נפשי. איזון זה ניכר במיקוד של המשוררת-הבוגרת, שמתבוננת מתוך מבט רטרוספקטיבי במירקם היחסים הסבוך שטוותה עם אמה, ומבחינה בין יחסה הכעוס והמנוכר לאמה החיה, אל מול יחסה החומל והמפויס עם אמה המתה:
עִם אִמִּי הַחַיָּה דִּבַּרְתִּי מְעַט,
אֶת אִמִּי הַמֵּתָה אֲנִי מְשַׁתֶּפֶת כָּל יוֹם.
עַל אִמִּי הַחַיָּה כָּעַסְתִּי,
אֶת אִמִּי הַמֵּתָה אֲנִי חוֹלֶמֶת בַּלַּיְלָה.
לְאִמִּי הַמֵּתָה אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת, שׁוֹאֶלֶת אוֹתָהּ
שְׁאֵלוֹת, מְסַפֶּרֶת עָלֶיהָ לַאֲנָשִׁים,
מֵאִמִּי הַחַיָּה הִתְרַחַקְתִּי.
אֶל אִמִּי הַמֵּתָה אֲנִי מוֹצֵאת דִּמְיוֹן,
אֲנִי מְבִינָה אוֹתָהּ, חוֹמֶלֶת עָלֶיהָ
מִשְׁתַּתֶּפֶת בְּשִׂמְחָתָהּ וּבְצַעֲרָהּ,
כּוֹתֶבֶת לָהּ שִׁירִים. (שתי אמהות, עמ' 49).
שיריה של הדס שלמה קשובים למלים ולמשמעויותיהן. הם מתאפיינים בעושר פיגורטיבי רב וביכולת נדירה לצייר עולם שלם של תמונות באמצעות מלים. בכך הם קרובים לעולמה הפיגורטיבי של זלדה, שמתאפיין בהתבוננות ובחקירה מתמדת גם בחומרי הנוף הפשוטים והיומיומיים, ובתנועה מתמדת בין התכנסות לבין התפרצות, ובין חמלה לבין ראייה ביקורתית.
על ההישג המרשים של שירי ספר הביכורים 'חלב תאנים', ועל יכולתם העזה של השירים להוליך לתהליך עמוק של ריפוי וצמיחה, באנו לידי החלטה להעניק למשוררת הדס שלמה את הפרס ע"ש המשוררת זלדה לספר ביכורים.

חלב תאנים הוא כותרת ספר הביכורים של הדס שלמה, ספר שירים שכמו השרף החלבי שניגר מעלי התאנה – הוא צורב ומריר אך יש בו גם כוחות ריפוי. שירי הספר שוזרים תמונות, תחושות ומצבי נפש במסע ההתמודדות של הבת-הדוברת עם מחלת הנפש של אמה, למן ילדותה בקיבוץ. ומעל כולן מרחפות תחושות עמוקות של אובדן וגעגוע לחום ולמגע בהיות האם בחיים: כְּשֶׁקָּפַץ עַל אִמִּי הַדִּכָּאוֹן בָּרְחָה הַחֲתוּלָה שֶׁלָּנוּ דֶּרֶךְ הַחַלּוֹן וְלֹא שָׁבָה. אוּלַי הָלְכָה לְחַפֵּשׂ לָהּ אֵם אַחֶרֶת כְּפִי שֶׁאֲנִי הֵעַזְתִּי רַק לַחֲלֹם. נִשְׁאַרְתִּי עִם גַּעְגּוּעַי לְרַכּוּת מַגָּעָהּ, לְחֹם עוֹרָהּ, לְבָרָק עֵינֶיהָ; גּוּרַת יַלְדָּה לְבַד אַחַר הַצָּהֳרַיִם מְכֻדְרֶרֶת בְּפִנַּת הַסַּפָּה הַכְּחֻלָּה. ('בריחה', עמ' 25) בלשון פיגורטיבית עשירה ומדויקת, נבנית האנלוגיה בין הדוברת לבין החתולה הבורחת, שמממשת את פנטזיית הבריחה שליוותה את הדוברת כילדה באופן תדיר. אלא שבעוד הדכאון קופץ על האם והחתולה קופצת ובורחת דרך החלון, היא מתכנסת אל תוך עצמה, גּוּרַת ילדה לבד אחר הצהרים, מְכֻדְרֶרֶת כחתולה בפנת הספה הכחולה. הגעגועים אל האם הנוכחת-נפקדת ותחושת החֶסֶר התמידית באים לידי ביטוי באמצעות תמונות וחפצים, שמייצגים באופן מטונימי את הציפיה לבוא האם, שנכזבת לילה אחר לילה: בְּכָל עֶרֶב הֶמְיַת הַהַשְׁכָּבָה לִוְּתָה אוֹתִי לְמִטָּתִי בְּבֵית הַיְּלָדִים, רַחֲשֵׁי צְעָדִים בַּמִּסְדְּרוֹן, לְחִישׁוֹת הוֹרִים אֲחֵרִים, דִּפְדּוּף דַּפֵּי הַסֵּפֶר, פְּרִישַׂת שְׂמִיכוֹת. כָּל לַיְלָה צִפִּיתִי לְאִמִּי שֶׁתָּבוֹא וְלוּ לְרֶגַע. כְּבֵיצָה שֶׁנִּשְׁכְּחָה בָּלוּל שָׁכַבְתִּי דּוּמָם. רַק הָעֲלָטָה דָּגְרָה עָלַי. מִדֵּי בֹּקֶר נוֹסְפָה לִי עוֹד קְלִפָּה לְבָנָה מֵעוֹלָם לֹא בָּקַעְתִּי. ('לינה משותפת', עמ' 29) שירתה של הדס שלמה עוסקת בחומרי-רגשות עזים שיש בהם פוטנציאל להצפה לא מווסתת ולעודפות רגשית. אלא שהמצלול העשיר ("דִּפְדּוּף דַּפֵּי הַסֵּפֶר, פְּרִישַׂת שְׂמִיכוֹת") ורב המשמעויות של המלים – (דוגמת המיה – במובן של קול שאון ובמובן של השתוקקות) מעדנים ומווסתים את רגשות הכאב והבדידות. הפיגורטיביות העשירה של שירי הספר קולטת לתוכה את המרירות והגעגועים, וכמו חלב התאנים הצורב והמריר מוליכה לתהליך הקתרטי שסופו ריפוי ואיזון נפשי. איזון זה ניכר במיקוד של המשוררת-הבוגרת, שמתבוננת מתוך מבט רטרוספקטיבי במירקם היחסים הסבוך שטוותה עם אמה, ומבחינה בין יחסה הכעוס והמנוכר לאמה החיה, אל מול יחסה החומל והמפויס עם אמה המתה: עִם אִמִּי הַחַיָּה דִּבַּרְתִּי מְעַט, אֶת אִמִּי הַמֵּתָה אֲנִי מְשַׁתֶּפֶת כָּל יוֹם. עַל אִמִּי הַחַיָּה כָּעַסְתִּי, אֶת אִמִּי הַמֵּתָה אֲנִי חוֹלֶמֶת בַּלַּיְלָה. לְאִמִּי הַמֵּתָה אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת, שׁוֹאֶלֶת אוֹתָהּ שְׁאֵלוֹת, מְסַפֶּרֶת עָלֶיהָ לַאֲנָשִׁים, מֵאִמִּי הַחַיָּה הִתְרַחַקְתִּי. אֶל אִמִּי הַמֵּתָה אֲנִי מוֹצֵאת דִּמְיוֹן, אֲנִי מְבִינָה אוֹתָהּ, חוֹמֶלֶת עָלֶיהָ מִשְׁתַּתֶּפֶת בְּשִׂמְחָתָהּ וּבְצַעֲרָהּ, כּוֹתֶבֶת לָהּ שִׁירִים. (שתי אמהות, עמ' 49). שיריה של הדס שלמה קשובים למלים ולמשמעויותיהן. הם מתאפיינים בעושר פיגורטיבי רב וביכולת נדירה לצייר עולם שלם של תמונות באמצעות מלים. בכך הם קרובים לעולמה הפיגורטיבי של זלדה, שמתאפיין בהתבוננות ובחקירה מתמדת גם בחומרי הנוף הפשוטים והיומיומיים, ובתנועה מתמדת בין התכנסות לבין התפרצות, ובין חמלה לבין ראייה ביקורתית. על ההישג המרשים של שירי ספר הביכורים 'חלב תאנים', ועל יכולתם העזה של השירים להוליך לתהליך עמוק של ריפוי וצמיחה, באנו לידי החלטה להעניק למשוררת הדס שלמה את הפרס ע"ש המשוררת זלדה לספר ביכורים.
מ
ה

הֵרָשְׁמוּ לְקַבָּלַת אִגֶּרֶת מֵידָע מִמַּשִּׁיב הָרוּחַ

(ניוזלטר בלעז)