זוכי פרס זלדה לשירה תשפ"ו 2025

פרס זלדה לשירה למשוררים ותיקים

סיון הר שפי

על ספרה "שיתין" (הוצאת שתיים) ומכלול שירתה
סיון הר שפי פרס זלדה לשירה
נימוקי השופטים

הספר "שיתין" משמיע קול של משוררת העומדת בליבה של מלחמה ומבקשת לקונן את כאבי האובדן והפגיעה באדם באשר הוא אדם. כפי שכותבת המשוררת באחרית הדבר, הספר נכתב מתוך ערוץ הכתיבה שנסתתם ומתוך קריסת השפה. עמידתה של המשוררת בלב הרעש, ופנייתה למרחבים ניסיוניים יותר, מעידים על מחויבותה להשמעת קול מיוחד –בעזרת אמנות וויזואלית, מדרשים, אגדות ושירים.
ללא רגשנות, בענייניות מכמירת לב כותבת סיון הר-שפי את השורות המבריקות והדחוסות הבאות: "אֲנִי יוֹדַעַת לַעֲבֹד/ לָמַדְתִּי לַהֲפֹך חֶסֶר לְחֶסֶד/ לָתֵת כְּמוֹ שֶׁהָיִיתִי רוֹצָה לְקַבֵּל/ לִשְׂמֹחַ מִלְּשַׂמֵחַ/ גַּם אַתָּה בּוֹחֵר אֵיךְ לְהוֹפִיעַ" (עמ' 109). כך היא נותנת ביטוי ליכולת המופלאה של יהודים ובני אדם בכלל לשמור על צלם האנוש, על הנדיבות ועל אצילות הנפש גם בזמנים מרסקי נפש. בכך היא מפנה את השירה הישראלית אל האפיק המוסרי שהתייבש, אפיק שהיה נחלתה הבלעדית של שירת גברים. שיריה של סיון הר-שפי לא רק משקפים בכנות לא מתפשרת, בדייקנות ובאמינות את מה שמתחולל בעולמה הרגשי ובהשקפת עולמה הפרטיים, הם גם מעזים להדריך בעדינות את הקורא אל הדרך ללכת בה, דרך החיים הראויים.

לפיכך החלטנו להעניק את פרס זלדה לשירה למשוררים וותיקים למשוררת סיון הר שפי

וועדת השיפוט:
פרופ' חמוטל בר־יוסף, ד"ר טפת הכהן ביק והמשורר שמואל קליין

פרס זלדה לשירה למשוררים בתחילת דרכם

אלי שטרן

על ספרו "כמי שיש לו אור" (הוצאת דיבור המתחיל)
אלי שטרן פרס זלדה לשירה תשפו
קרדיט לתמונה:אוריאל ליבזון
נימוקי השופטים

בשירת שטרן חי המשורר חיים כפולים, כלפי חוץ הוא מהלך בעולם כאחד האדם אך בתוכו געש תהומות הנפש "להולך בעיר חופשית ובתוכו מצור", "מזמור לאיש בבורחו בפני עצמו". ככותב המגיע מהעולם החרדי, שטרן מצליח ליטול את הקורא לבית המדרש הפרטי שלו, בית מדרש שמשלב את העולם הפנימי הסוער שבו עם העולב החיצוני שבעולם. הוא סונט בכל מאודו בגשמי המתכסה במסווה של רוחניות ובין השורות הוא נאבק בתפיסת "התורה שאין עימה מלאכה", כשבפרשנותו המלאכה היא מלאכת השירה, כולו מחאה על הרפרוף של החיים והנתק בין השמיים לארץ בנפשו של אדם.
שטרן נע בטבעיות בין ש"י עולמות השפה העברית, הוא עושה שימוש בכל המנעד השפתי היהודי: שפתו היא שפת התנ"ך, שפת בית המדרש וארון הספרים היהודי. ובעזרתן הוא מצליח לשורר באמינות את שני צידי חיי הכותב. המשורר המתפלל "שיתרכך אוטם שיר הלב" הכואב את התפילה והתורה שאין בהן שירה, ומהצד השני מזכיר לעצמו כל העת מאין ולאן: "ורק שלא אחשוב שאני המעיין". השפה השירית, המוסיקה והדימויים ("לצמוא גחלים על נייר") מייצרים שירה נוגעת, שעושה דבר בלב הקורא.
רוחה של זלדה שורה על הספר, המתכתב עם שירתה ואף המוטו שנבחר לספר הוא שלה: "כי האור שעשועי", צירוף המבטא כמיהה למי שיראה את סערת נפשו של הכותב בבית המדרש כשנשמתו צמאה להררים ולתהומות: "מוצא לשריפה בתוך גופו/ איש אינו יודע / על פניו חותמת / הכר נא".
כך ניכר גם בשירי האהבה היפים שלו: "שלומנו כחוט על תהומות / אני הולך על בהונות/ כשחשך זורק שחורו באישונייך/ אני נופל." ובמקום אחר "אני מכניס את כל כלי / לאותיות שתיקתך/ וחותר בכח זה את המדבר/ עד אליך/ ומפליג על ים סערותי / לנקודת הבית".
השירה מעולם שליבתו חרדה באה לידי ביטוי בשני מוטיבים השבים וחוזרים בשירת שטרן: האש והמים. כביטוי לדין ולרחמים, לגבורה ולחסד. האש, (שהיא גם ראשי התיבות של שמו הפרטי ושם משפחתו), מבטאת התכנסות, כשיקוף של טבילה במעמקי התורה בבית המדרש. משם יוצאת הסלמנדרה, אותו יצור הנולד לאחר 7 שנות ליבון באש וכוח טהרתו גדול מכל מטהר אחר, האש היא היצירה, היא היצר והיא גם הצרי לנשמה. המשורר צועק כול כולו כי תיקוב האש את ההר: "מישהו הגביר את חום הכבשן ואנחנו לא ידענו ובמקום אחר : "בתוך מערת החם כהנים פושטים את כל הבגדים/ זהו מקוה האש הצורף").
כמו זלדה שכתבה כי "אין לי קיום /בלי הברקים והקולות / ששמעתי בסיני", גם הוא אינו משרטט סובייקט המבקש להשתחרר מ"גוף התורה" (עמ' 36) בשביל להגשים את "האש", אלא בונה מערכת יחסים מורכבת בין זירות שונות של ארוס. אולם הוא אינו רק תלמיד של זלדה; שטרן מנסח קול פואטי ייחודי המשרטט תשוקה שורפת, ושיריו מלאים להט.
מול האש המצרפת – נמצאים המים, החיים האמיתיים, המטהרים בעולם הפשוט. בשירי "אליעזר" (כשמו הפרטי של המשורר) המסיימים את הספר בעקבי אליעזר עבד אברהם המחפש את הגאולה ליד הבאר, הוא כותב "אחפש אברהם אחר בסבך / אברהם מים/ אברהם רחמים / אברהם אל תשלח ידך אל המאכלת/ אברהם קרקע מוצלת / אחפש לי אב אחר" ובשיר אחר "משגעון האש נסתי, מן הנזרקים והזורקים לכבשן / באתי אל רכות המים / אל האיש המשיי, המגלה / בארות / בפניהם של אנשים"

הספר מבקש חיים "כמי שיש לו אור", האור הוא תולדה של האש והשמש אבל בשירת שטרן "לא ביקשתי אש/ צמאתי לעינים מים/ לטבול בהן/ ולפרוח".
שטרן הוא ממייסדי קבוצת "מקום של אש", צעירים חרדיים הרואים בשירה – גאולה להם ולעולם, כמו זלדה שנולדה לדורות של יושבי בית המדרש ומצאה בשירה וביצירה מקום "ליופי הזה הזורח" מקום המגלה לכולנו כי חיים אנו "על שפת הירח והמזלות, על שפת הזריחות והשקיעות".
שירת שטרן מייצגת יוצרים שארון הספרים היהודי הוא כור ההיתוך שלהם, ובידם מפתח לחיבור עמוק לשירה היהודית לדורותיה. בלשונו של המשורר: "ותחת הקמוץ והכווץ והחמרת הפנים והזעפתן / וארשת החשיבות והחכמנות / יעלה רטט דק/ ותהיה הניגון ותהיה המנוגן ותהיה המנגן ותהיה השומע."
על ניגון שירתו של אלי שטרן בספר "כמי שיש לו אור" מצאנו כי הוא ראוי לפרס זלדה לשירה למשוררים בראשית דרכם.

וועדת השיפוט:
פרופ' חמוטל בר־יוסף, ד"ר טפת הכהן ביק והמשורר שמואל קליין

שירי פסל

על ספרה "שרף" (הוצאת לוקוס)
שירי פסל פרס זלדה לשירה תשפו
קרדיט לתמונה:יוחאי סמט
נימוקי השופטים

לוּ רַק הָאַלּוֹנִים יַחֲזִיקוּ מַעֲמָד
זְקִיפוּתִי תְּלוּיָה
בָּהֶם הַיּוֹם
(שרף, עמ' 55)
הטבע הוא משאב טבעי המשתלב בפואטיקה של שרף בלי פומפוזיות; הוא מופיע כאתר להתבוננות וללמידה המלווה את חיי הדוברת, וגם, כמו אצל זלדה, הוא ידיד נאמן ומנחם.
למרות ששֹרף הוא ספר הביכורים של שירי פסל, פסל הצליחה להעמיד ספר שירה שלם, מלוטש ובשל. בשיר הקצר מאוד והמושלם "גב אל הקיר" מתארת המשוררת את מאבקה עם מלאך החבלה:
אֲנִי מַנִּיחָה
עַל צַוַּאר הַלַּיְלָה
אֶת תַּעַר הָאוֹר
(שרף, עמ' 41)
אפשר לתפוס משהו מן האיכות היהלומית של הספר "שרף" דרך צירוף המילים "תער האור" – צירוף שהוא גם אוקסימורוני (הוא מערב בין חומרים פיזיקליים שונים – מתכת התער עם גלי אור שלא ניתנים לתפיסה), וגם מעניין מצלולית. זו תקיפה חזקה-חלשה, ניצחון האור על החושך, תער האור נשלף כדי לשחוט את צוואר הלילה.
היופי נולד בספר הזה מתוך מכות חבלה. ברשימת ביקורת על שירתה כתב עדו ניצן כי "שרף הוא חומר טבעי, נוזל השותת מהעץ במקום שבו הוא נפצע. אך השרף עשוי להפוך לענבר, אבן יקרה", ואכן מלאכי החבלה שמופיעים בספר מותירים חותם כפי "שטבעות העץ נבראות במכת גרזן" (שרף, עמ' 15). דרך התכתבות עם המדרש על חוני המעגל שראה אדם נוטע חרוב עבור הדורות הבאים (תענית כ"ג), מבקשת הדוברת לנטוע עץ הפוך ולשלוח לילדה שהייתה את ענפי העץ להצילה (עמ' 37); ובה בעת להציל את האישה שהיא כעת, אישה שנמצאת על סף פרידה מבן זוגה, אבי ילדיה. כיצד אפשר לשוב לאחור ולשנות את הזמנים, כיצד אפשר להושיע את מי שצעירה מכדי לדעת להציל את עצמה, וכיצד אפשר צעד אחר צעד להיזכר ולהציל אותה מתהום הנשייה?
הספר אמנם מספר סיפור קוהרנטי, אולם בה בעת הוא מהתל בזמנים, מנסה להפוך עבר ועתיד, שבר ותיקון: "השיר נכתב כמו דמנציה, רק הפוך" (עמ' 35), זכרונות מן העבר צפים, מוקרנים כחלום מוקרן (עמ' 35) באופן שקשה לאחיזה ולפירוש.
אשמורת שנייה
אִשָּׁה אוֹחֶזֶת
בִּצְלִיפַת זְנַב חֲלוֹם
מְגַלָּה נָחָשׁ כָּרוּךְ
סְבִיב חַיֶּיהָ
לְשׁוֹנוֹ מִתְנוֹעַעַת
חֹמֶר אָפֹר
בְּתוֹךְ רֹאשָׁהּ נִפְתַּחַת
מְנִיפַת לְהָבִים

השיר הזה מתכתב עם כמה תחנות בספרות היהודית והעברית – הנחש המפתה, הערוד הכרוך על עקבו של רבי חנינא בן דוסא, בדל החלום משירו של אמיר גלבוע, ותת ההכרה הנפתחת כמניפה משירה של יונה וולך. בהתכתבות הבלתי מתאמצת הזו מוסיפה פסל לשכבות ההיסטוריה את קול הכאב הנשי של זו שבראשה נפתחת מניפת להבים. אולם הדוברת אינה מקלה על הקורא ואינה אומרת דברים בהירים מדי, קלים מדי לתפיסה: בדיוק כמו הדוברת המנסה לאחוז בבדל זיכרון צורב, גם הקורא מתאמץ לפרש, לקרוא בבלבול החלום, בשברי הפצע. בכך הכותבת אינה מקלה – לא על עצמה כמשוררת, ולא על קוראיה. הדברים אינם מוגשים על מגש של כסף ואינם מוכנים לאכילה. הם יצירה שיש לקוראה במתינות ובסבלנות, ולהפנות אליה קשב.
בשיר הפותח את הספר מדמה המשוררת את חיינו לתינוק שעצמות ראשו עוד מופרדות כיבשות על אוקיינוסים, תינוק שגורלו לא נחתם עדיין.
וְלַחְשֹׁב שֶׁנּוֹלַדְנוּ פְּתוּחִים,
עַצְמוֹת הָרֹאשׁ יַבָּשׁוֹת נוֹדְדוֹת בְּיָם הָאֶפְשָׁר.
וְלַחְשֹׁב שֶׁקַּרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ
רִצְּדוּ עַל אֵיבְרֵי הַפְּנִים,
וְאוֹר הַיָּרֵחַ
תַּחַת הִדּוּקֵי הַלֹּא וְהַכֵּן
אֲנִי שׁוֹמַעַת –
קַרְקָעִית פּוֹעֶמֶת
קִינַת הַצֵּל הָעִקֵּשׁ, מַסִּיעָה
חוֹלוֹת רַכִּים

הספר, המבקש להאזין למציאות שקדמה ל"הידוקי הלא והכן", דורש מן המשוררת להאזין לצלילים השקטים, התת-קרקעיים, לנדידת החולות, לקינת הצל. הספר שרף מבקש לתת קול לתנודות הללו הנסתרות כמעט מן העין – לא בתרועה רמה, אלא בקינה שקטה ומבריקה.
כמו בשירת זלדה, המשוררת עושה שימוש בספרות היהודית בפשטות, בלי מאמץ ניכר לעין ומבלי להעמיס על השיר קישורים מלאכותיים וציטוטים עודפים. כמו אצל זלדה, הפנייה למקורות לא מייתרת את הקול האנושי האוניברסלי. במקרה זה של אישה, או כל אדם, העומדים על סף פרידה כואבת ומביאים רגעים אלו אל לשון השירה ואל הדף הכתוב.

בשל כל ההישגים הפואטיים הללו, מצאנו את שירי פסל ראויה לקבל את פרס זלדה למשוררים בראשית דרכם, על ספרה שרף.

וועדת השיפוט:
פרופ' חמוטל בר־יוסף, ד"ר טפת הכהן ביק והמשורר שמואל קליין

מ
ה

הֵרָשְׁמוּ לְקַבָּלַת אִגֶּרֶת מֵידָע מִמַּשִּׁיב הָרוּחַ

(ניוזלטר בלעז)