* / ענבל קליינר

הַקְּצָווֹת הַפְּרוּמִים
מַה תַּעֲשִׂי בָּהֶם?
סְתוּרִים יִנְשְׁרוּ לְרַגְלַיִךְ,

בְּאֵין מְאַחֶה.

כִּרְעִי בֶּרֶךְ עַל מְקוֹמֵךְ, הִשְׁתּוֹפְפִי לָאָרֶץ
אַתְּ, שֶׁזָּקַפְתְּ קוֹמָתֵךְ בֵּינֵינוּ,
שֶׁהִלַּכְתְּ כִּמְרַחֶפֶת, עֲדוּיַת חִיּוּכִים,
הַרְכִּינִי עַתָּה אֶת רֹאשֵׁךְ אֶל חָזֵךְ,
וּבְלִי בּוּשָׁה –
בַּקְּשִׁי נְדָבוֹת מֵאֶתְמוֹלֵךְ הַשּׁוֹפֵעַ.
כְּפוֹשֶׁטֶת יָד לְתוֹךְ-תּוֹכֵךְ
קַבְּצִי אֶת צְרִיבוֹת הַחוּשִׁים וּמִכְתְּמֵי הַזִּכָּרוֹן
וּמְנִי אוֹתָם אֶחָד לְאֶחָד שׁוּב וָשׁוּב
וָשׁוּב
וְאַחַר כָּךְ אִסְפִי תַּחְתַּיִךְ בִּזְהִירוּת אֶת יְרִיעוֹת נַפְשֵׁךְ,
קַפְּלִי אֶת שׁוּלֵיהֶן וְרִכְסִי בְּסִכּוֹת בִּטָּחוֹן,
שֶׁלֹּא יִפָּרְמוּ הַחוּטִים
עַד כְּלוֹת.

(מתוך גיליון קדישירה)