* / ניבה גולדברג

כְּשֶׁהָיִינוּ יְלָדִים
הָיִינוּ מְמַלְּאִים אֶת הַחוֹל בְּמַיִם
וּבוֹנִים אַרְמוֹן
הָיִינוּ תּוֹחֲבִים יָדֵינוּ לִמְחִלָּה
מְגַשְּׁשִׁים כְּעִוְרִים, בַּעֲדִינוּת
שֶׁלּא יִתְמוֹטֵט
וְגַם אִם הָיָה –
הָיִינוּ בּוֹנִים אוֹתוֹ וּמְיַצְּבִים מֵהַהַתְחָלָה.
וְשׁוּב הָיִינוּ לַחֲפַרְפָּרוֹת עִוְרוֹת
וְאָז – נִפְגָּשׁוֹת קְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת.
אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁאָז לָמַדְתִּי מַה זּוֹ אַהֲבָה.

(מתוך גיליון נ״ח – וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי)