זיכרון / מיה טבת דיין
אִמָּא שֶׁלִּי גָּסְסָה וְלַאֲחוֹתִי הָיָה
יוֹם הֻלֶּדֶת. נָסַעְתִּי לִקְנוֹת לָהּ חֲצָאִית
בַּמָּקוֹם הַהוּא. אַחַר כָּךְ, מֵחַלּוֹן הָאוֹטוֹ
רָאִיתִי אוֹתְךָ עִם
תִּינוֹק חָדָשׁ.
יָכֹלְנוּ לִבְחֹר לִהְיוֹת עֲנָנִים וּלְהָטִיחַ אֶת עַצְמֵנוּ
מַטָּה עִם כָּל גֶּשֶׁם. לְהִתְעַרְבֵּב עִם כָּל
אַהֲבָה, אֲבָל
בָּחַרְנוּ לְהִוָּלֵד בְּנֵי אָדָם,
לִשְׁמֹר עַל צוּרָה אַחַת וּלְהַחֲזִיק אֶת
גְשָׁמֵינוּ בִּפְנִים.
אַחַר כָּךְ אִמָּא שֶׁלִּי מֵתָה. אֲחוֹתִי
הֶחֱלִיפָה אֶת הַחֲצָאִית בְּחֻלְצָה.
יָכֹלְנוּ לִבְחֹר לִהְיוֹת עֲנָנִים וְלִשְׁכֹּחַ.
בָּחַרְנוּ לְהִוָּלֵד בְּנֵי אָדָם. לֹא לְהַפְסִיק
לִזְכֹּר.
(מתוך גיליון קדישירה)