skip to Main Content

גיליון כ״ט – כיתת מזמור

40.00

Clear selection
מק"ט: אין מידע קטגוריה:

תיאור

גיליון כ״ט – כיתת מזמור

קיץ תשס״ט

גיליון כיתת מזמור

עורכים: אליעז כהן ורות קרא-איוונוב קניאל

 

 

צוהר תעשה לתיבה

 

"צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה וְאֶל אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְמַעְלָה

וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים

תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּעֲשֶׂהָ"

(בראשית ו, טז)

 

צוהר הוא חלון. פתח, מוצא. לפעמים השירה ראשיתה בסדק צר, בטפטוף מעמקים של אותיות המצטרפות למילים, נאחזות במשמעות, קורמות עור וגידים, הופכות לוולד.

ההתעקשות על הפתח: כל אות ופתחיה שלה, בצִדה או בראשה, בתחתיתה או בקִדמתה. כל אות נגלפת ונגזרת כדרכה. ממקום הצער והצרה מתגבשת צורתה הבראשיתית. "בְּקָרְאִי עֲנֵנִי / אֱלֹהֵי צִדְקִי / בַּצָּר הִרְחַבְתָּ לִּי / חָנֵּנִי וּשְׁמַע תְּפִלָּתִי".[1] בצר הרחבת לי: האוויר הננשם ברווחים שבין האותיות, הבל ואד עולים מהצוהר, החלל הפנוי מבטיח שאפשר להתחיל שוב, שאפשר לשהות על הפתח.

הצרה הופכת לצֹהר, התיבה – למילה. כמו שאמר הבעל-שם-טוב, אנו מצווים להאיר את המילים, לפתוח בהן פתחים, כדי שיהיו התיבות שלנו "מצהירות", כלומר מזהירות, מאירות. והוסיף ואמר: "כי יש בכל אות ואות עולמות, נשמות ואלוהות".[2]

ואזי, אם לוקחים את המילים ברצינות ומוכנים למסור את נפשנו עליהן, התיבה מתחילה לשוט.

הצוהר הופך לחלון ולמרגלית צבעונית המאירה את הדרך, מבטיחה קץ למבול. פעמים, במהלך המסע, נראה הפתח כמעט סתום. פעמים אחרות האותיות מציפות והופכות למבול-של-אש המאיים להטביע ולהשיב את העולם לתוהו, לבלבל סדרי אל"ף-בי"ת, להתחיל הכל מהסוף להתחלה.

"כל אומן, כאשר מדבר, באומנותו מדבר" אומר הזוהר.[3] ואילו המשורר הופך למשורר, כשהוא יכול לשְׁרות במילותיו. לבוא אל התיבה. כשהדבר הנכתב מתחיל להשתרשר, להעמיק שורשים ולהצמיח תולדות. לשמור על רצף נשימה חי. כשהשורות מתברכות ונדבקות זו לזו, כשהן מצליחות להינצל מהמבול הפנימי והחיצוני, שוב ושוב לבנות תיבות עמידות וחזקות, מדויקות ומתוקנות, אך גם גמישות דַיין לעבור בנהרות המפותלים ביותר – השפה והמציאות, הצער והעונג, הרגש והגוף, מבחני האמת והזמן. תיבה שאין בה חלל ואין לה תהודה, לא תחזיק מעמד.

 

מסע הכתיבה של קבוצת 'מזמור' השנה לא היה נראה כמו מבול. חברי הקבוצה ידעו לאצור את הסערות העזות שבתוכם, להניב אל הדפים והמפגשים פירות מובחרים, מתנות ביכורים. אנו זכינו לצַפות ולִצפות בכל חודש בהרחבת הפתחים. בניצוצי הצוהר, השתברויות האור. תיבות שהפכו לבתים. ראינו והתפעמנו מהעבודה השקטה, האישית והמשותפת, מהצמיחה האיטית, מהסתרת הרעשים והכאב של הפיגומים.

כל אחד ואחת בדרכה הייחודית, העלו מתוך התיבות מילים ומשפטים, ושמרו על פתחי האותיות. כל אחד ואחת בתוך מבולו, שהוא גם מקור החיוּת הקדומה, שבלעדיו אי אפשר להיפתח לשירה: עשיתם צוהר לתיבה.

 

הקשיבו, הטפטוף עודנו נמשך.

כחוט של חסד מחבר בין דיבורים של שפע למלמולי תינוקות, בין התרסות אדומות לכותנות כתומות דקות. השנַיים, וביניהם תמיד השלישי הבלתי נמנע, בסליחה פשוטה של אלול ובין הכרובים, מבואנוס איירס ועד ברלין השקופה למחצה. ולאקורד הסיום, בשיעור ראשון שהוא תמיד גם אחרון, עולה האור, במקום שבו הממטרות בלילה חגות ורועדות, במקום שבו הדבוֹרים מכסות עיניים, יודעות לעשות מן הדמעות דבש.

וכמו שכתבתם: "מצוי ונדיר נדיר" (עמ' 15).

 

תודה על שנה משמעותית, על מסע עדין ומעמיק במים רבים.

תודה ליונתן אופק שעבודותיו חורזות את הגליון, מצרפות תיבה לתיבה, אות לאות, הד להד. הלוואי ונזכה כמו סירותיו השטות זו לצד זו, חוברות אשה אל רעותה, מקרינות מתוך ים הנחושת המזהירה את התיבות, שיוכלו גם מילותינו להפוך לסירות הצלה.

ותודה לנעמה שקד, על הליווי המסור ועל התגין והכתרים המעטרים כל בית ומילה.

 

אליעז ורות

[1] תהלים ד, ב

[2] אגרת הקודש, בתוך יעקב יוסף מפולנאה, בן פורת יוסף (קארעץ תקמ"א, ירושלים תשל"א), עמ' 254256. תודה לרחל אליאור על הפניה זו.

[3] "כל אומנא כד מליל, באומנותיה מליל", זוהר ח"ב קז ע"א.

25.00בחר אפשרויות

מידע נוסף

פורמט

דיגיטלי, מודפס, דיגיטלי ומודפס

Back To Top