לוגו כתב העת משיב הרוח לשירה יהודית ישראלית

גיליון ס"ג – על הטבילה

 25.00 55.00

תמוז תשע"ח
עורכות: אפרת ביגמן ורננה אייזנברג
דימויים: רות קסטנבאום בן-דב, טליה בר ואילנית שפיז.
אל מלאכת עריכת הגיליון 'על הטבילה' ניגשנו בחשש שכמעט גבר על הרצון לעסוק בנושא חשוב זה. הכרזתה של שלומית נעים-נאור המופיעה ככותרת לשירהּ – 'הדברים שאנחנו לא מדברות עליהם' – הדהדה משהו עמוק בתוכנו. האם ניתן לדבר על טבילה? האם מותר, רצוי, אפשר? כיצד ניתן לדבר על טבילה בלי להפוך מציצניות, חודרניות, בולשות במרחב לא לנו?
מכיוון שעיסוקנו הוא שפת השירה, שאלנו את עצמנו איזו שירה תגיב להזמנה שכזו, ובאיזו שפה תבחר לשתף את המרחב הכמוס הזה.
שפת הטבילה היא שפת הפרדוקס. כמו בטקס שבו ניתן הקלף אל תוך המים המאררים, אף היא מכילה בתוכה את החשוף והאינטימי ביותר, לצד העין החיצונית החוקרת והמביטה בו. במרחב שבו אין לדבר, נשמע קולה של ההלכה, הנחווית, למשל בשירה של אריאלה נידם-פרץ, בדמותה של הבלנית הבולשת. בלב הפרדוקס בוקעת השירה.
דומות אנו לאותו אמורא שבתלמוד הנכנס תחת מיטת רבו, החותר אל עבר המרחב הכמוס, לא מצויד בעדשת המצלמה אלא בתחינה: תורה היא וללמוד אני צריך. שירה היא וללמוד אנו מבקשות. ללמוד את אדוות המים במפגשן עם הגוף המבקש טהרה, את פכפוך הנפש ברגע הטרנספורמציה (האומנם קיים רגע כזה?) בין טמא לטהור, את המילים הניתזות ממעל: כשר. כשר. כשר.
נשמעים בגיליון זה הדים מגוונים של חוויות טבילה. יש המתייחסות לפן המגדרי שבטבילת הנידה, כדוגמת מרים קוצ'יק שפר, הפונה אל האיש בהזמנה לספור שבעה נקיים ולעבור על בשרו את אותו הסירוק הקפדני והדקדקני. שריאל אהרונוביץ' נושא בשירתו עשרה קבין של אשמה ובושה שהטבילה לא מספיקה להן. לצדם משמיעה רחל שוימר-שילה את קולה הצובט של הפרידה מפרק חיי הטבילה, הוא גם פרק הפוריות ופוטנציאל הילודה.
את השירים מלוות עבודות צילום ואמנות פלסטית. האמניות בדרכיהן המגוונות והייחודיות מתכתבות עם נושא הגיליון ומעניקות פרשנות ללא מילים לטבילה.
אנו מזמינות גם אתכן ואתכם להשיל את המוכּר ולצלול עמנו לרגע ללא חציצה אל אוצר מי גשמי הברכה המכונס כאן.


מ
ה

הֵרָשְׁמוּ לְקַבָּלַת אִגֶּרֶת מֵידָע מִמַּשִּׁיב הָרוּחַ

(ניוזלטר בלעז)