גיליון ס"ב – ההר, הבית וידינו

אייר תשע"ח
עורכים: אליעז כהן ויונתן קונדה
דימויים: אמניות ׳סטודיו משלך׳
גיליון זה מהווה אבן קטנה בתוך התל-החי, מרובה השכבות והתקופות, של השירה העברית לדורותיה הנוגעת בהר – ובבית. הוא כולל כותבות וכותבים בעשרות שירים שנכתבו בשנים האחרונות ואשר מתפרסמים כאן לראשונה.
יותר מאשר המחשבה על הר הבית, בעבודת העריכה המאתגרת מאוד של גיליון זה הנחתה אותנו המחשבה על בית בחירה: שירה המתכתבת עם בית המתהווה בהווה וגלום בעצם האפשרות שלנו לבחור – לבחור בחיים, לבחור ביצירה, לבחור במילים בתור מעשים. בית שאינו נבנה על פי התכתיבים הידועים מראש של האקלים האקטואלי, אלא גלום קודם כל באופן בו אנו ככותבים וכותבות בוחרים ובוחרות – במילים, בתחושות, בחושינו אנו – לנסח אותו. בית שנמצא בבחירה לא רק לדבר ולצעוק אותו, אלא גם, ואולי בעיקר, למצוא אותו בין המילים, ובעת הצורך, בשמירה על זכות שתיקה. ואם לשפוט לפי הגיליון שלפנינו, זהו בית שאנו חוזים התנצנצות רסיסיו לא רק בירושלים – אלא גם בלונדון, בנפאל, ובדרום תל-אביב. בית שנגלה בחזיונות אש של אמונה יוקדת, אבל גם בעשן המסתלסל של הייאוש, הכאב והספק-חשכה-ספק-אינה-חשכה שאופף אותנו – בימים האלה, בזמן הזה.
מסע עריכת הגיליון חיזק בנו את ההכרה כי הפוליטי בשירה – ובפרט כזו המתייחסת לנושא טעון כמו הר-הבית – נמצא לא רק בזיהוי והזדהות עם צד זה או אחר של המתרסים המוכרים, אלא גלום בעצם הבחירה של כותב/ת להתייחס להר ולבית בפשט או בדרש, ברמז או בסוד, בבחירה לבצר או לטשטש את הגבולות בין עבר להווה לעתיד, בבחירה בגוף ראשון או בגוף רבים, בבחירת לשון זכר או נקבה.
כך, השיחה השירית שנרקמה בגיליון ארוגה מקצוות שונים ומגוונים של מפת הזהויות הדתית והפוליטית – בניסיון לטוות מארג שיהיה לפרוכת שירית עדינה בין מזבחי עבר ועתיד לבין דביר ההווה. השירה – עבודת הלווים והלוויות – ידעה תמיד לחצות ולפעמים אף למוסס גבולות סמויים ודקים אלו – לשאת בעוז ובהדר, כמו כלי פולחן, את ההפכים והסתירות והמטענים של המציאות הדתית והפוליטית, משא שעשוי להיראות ולהרגיש לעתים, לולי השירה, כבלתי אפשרי.
יש בנו משאלת לב עמוקה כי השירים בגיליון זה – ובעיקר השיחה שהם מקיימים ביניהם, בסתר ובגלוי – יהיו טיפה מתוקה בים הסוער והמר, פתק בכותל, חרך קטן, תמים אך נחוש, בחומה הבצורה של האלימות, הפחד והשנאה הסובבים כיום במעגל דמים סחור-סחור את הר-הבית.
לנגד עינינו בעריכת גיליון זה לא עמדה דחיקת רגלי גאולה, או האצת פעמי משיח. שהרי לא דרך נאומים ותעמולה, בורות ותועלתנות, אלימות או הסתה יבוא. משיח יגיע – ואולי כבר נמצא – במה שמֵשִׂיח אותנו – בכל מה שיוצר, ולוּ לרגע, שיחה בין הפשט לבין הסוד, בין הימין לשמאל, בין העברית לערבית, בין הדין לחסד, בין ירושלים של מטה לירושלים של מעלה, בין הייאוש העמוק לתקווה העמוקה עוד יותר.
מקום, קטן ושברירי ככל שיהיה, בו אנו מסכימים ואמיצים מספיק לדבר – לא אל הקיר – אלא זה אל זו. ונותנים רשות זה לזו: והשב את העבודה לדביר ביתנו. מי ייתן ונכיר תמיד כי באת-העבודה חבוי עט-עבודה – ודביר ביתנו – בית שיר הוא, שעודנו נכתב.